מסכת יבמות - פרק ד - משנה ט

שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁקִּדֵּשׁ אָחִיו אֶת אֲחוֹתָהּ, מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אָמְרוּ, אוֹמְרִים לוֹ, הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אָחִיךָ הַגָּדוֹל מַעֲשֶׂה. חָלַץ לָהּ אָחִיו, אוֹ כְנָסָהּ, יִכְנֹס אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵתָה הַיְּבָמָה, יִכְנֹס אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵת יָבָם, יוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ בְגֵט, וְאֵשֶׁת אָחִיו בַּחֲלִיצָה:

שומרת יבם. ממתנת ליבם:

שקידש. אחד מן האחים את אחותה אחר שנפלה זו לפניהן והוזקקה לכולן:

המתן. מלכנוס, דקא פגעת באחות זקוקה:

עד שיעשה אחיך מעשה. שיכנוס אחיך את היבמה או יחלוץ לה ויעקור את זיקתה מעליך:

מתה היבמה יכנוס את אשתו. דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה:

מת היבם. ולא נותר אח אלא זה שקידש את אחותה:

מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. אבל יבומי לא, משום דאחות גרושתו היא. ובגמרא פסיק הלכה כרבי יהודה בן בתירא:

שקדש אחיו את אחותה. כתב הרא"ש דוקא נקט שקידש משום דבשעת נישואין הוה נושא אחות זקוקתו אבל כנסה לחופה אין צריך להמתין מלבעול. דכיון דכנסה אשתו גמורה היא ופקעה לה זיקה לגמרי וכ"כ התוספות דף י"ח. אבל הנימוקי יוסף כתב דוקא במעשה אחיו ביבמתו הוא דפקעה זיקתה מיניה אבל משום נשואין דאחותה לא פקע ולפיכך ימתין ע"כ. ונ"ל שכן היא סברת רש"י שפירש במשנה ו' פ"ב. וכ"כ הר"ב שם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם משום דכל חד וחד כו'. א"נ הוי איפכא שהראשון כנס אחות זקוקתו ההוא שעתא הוא דעבד איסורא ומשבא אחיו ויבם השניה שהיא יבמתו פקעה זיקתה למפרע מאידך. ואי איתא דכדברי התוספות סבירא ליה מיד שכנס פקע הזיקה ולא איצטריך למימר ומשבא אחיו כו'. והב"י ס"ס קנ"ט לא העיר בזה כלום:

אחיך הגדול. אמרו הגדול על העיקר הנקדם מצוה בגדול ליבם. הרמב"ם. כלומר וגדול דנקט לאו דוקא אלא משום דמצוה ביה:

ואשת אחיו בחליצה. שאינה נפטרת מן החליצה מחמת שהיא אחות גרושתו. הואיל וזיקתה קדמה לקידושי הגרושה והכא לא שייך למתני אוי לו כו' כדתנן בפרק דלעיל מ"ה. כמ"ש שם בשם התוספות: