מסכת שבועות - פרק ח - משנה ב

אָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם, הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ מֵת, וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבָּר, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבָּה, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִגְנָב, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד. אָבַד, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר:

ואמר אמן פטור. שאילו הודה לא היה משלם כלום, נמצא שאין כאן כפירת ממון. ואע״פ שנשבע לשקר, לא חייבה תורה קרבן שבועה אלא היכא שכפרו ממון. וכן הדיין אינו יכול להשביע אלא על דבר שאם הודה היה חייב לשלם ממון:

פטור. כתב הר"ב ואע"פ שנשבע לשקר לא חייביה תורה קרבן שבועה וכו'. פירוש מה שחייב על פקדון. אבל משום בטוי קיי"ל כמ"ד בגמ' דחייב כמ"ש הרמב"ם בסוף פרקין: