מסכת שבועות - פרק ד - משנה ו

מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָבֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיַד פְּלוֹנִי נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְשֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתִּי, וּפִתָּה אֶת בִּתִּי, וְשֶׁהִכַּנִי בְנִי, וְשֶׁחָבַל בִּי חֲבֵרִי, וְשֶׁהִדְלִיק אֶת גְּדִישִׁי בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין:

נזק וחצי נזק. בחצי נזק צרורות דממונא הוא ולא קנסא. דאמרינן בעדות של קנס אין חייבין:

תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה. משום קרנא:

ושאנס איש פלוני ופיתה את בתי. משום בושת ופגם דממונא הוא:

ושהכני בני. הכאה שאין בה חבורה שאינו חייב עליה מיתה. וכיון דליכא מיתה איכא ממון:

ושחבל בי חברי ביוה״כ. ונקט לה, דאע״ג דענוש כרת חייב ממון:

נזק וחצי נזק. כתב הר"ב בחצי נזק צרורות דממונא הוא. גמ'. והא קמ"ל. ופירש"י ואיידי דתניא הא. תנא בהדיה תשלומי ד' וה'. ואונס ומפתה. דממון שאין משתלם בראש הוא. דומיא דחצי נזק שאין משתלם בראש. ודכוותה משנינן בשמעתא קמייתא דסנהדרין [דף ג'] [וע"ש בפי' הר"ב] וסיפא קמ"ל שחבל בי חבירי ביוה"כ. או הדליק גדישי. לאפוקי מדרבי נחוניא דאמר המתחייב כרת פטור מן התשלומין. ואיידי דתנן להך תנא. בהדייהו שהכני בני. דקרובה לצד מיתה. ואשמועינן דהואיל ואינו חייב מיתה בהכאה בלא חבורה. חייב בתשלומין. ע"כ. ומ"ש הר"ב דאמרינן בעדות של קנס אין חייבין. דקיי"ל מודה בקנס פטור. הלכך לא הוה אלא גורם לממון דאילו הודה היה פטור. ולאו ממון הוא. גמרא:

ושאנס איש פלוני וכו'. כתב הר"ב משום בשת ופגם. פירש"י פגם בתולה כתובתה מאתים ובעולה מנה. ע"כ. ושותא דמרן לא ידענא דלא אשכחן זכותא לאביה בכתובה. ותו דמתני' היא מ"ז פ"ג דכתובות. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת וכו' ומפרשינן בגמ' להשיא לעבדו שיש לו בו קורת רוח וכו' כדפירש הר"ב שם:

ושאנס וכו'. כתב הר"ב משום בושת ופגם וכו'. דמסתמא ממונא קא תבע ולא קנס שאם הודה לא ישלם כדפי' הר"ב במ"ד פרק דלקמן. ומסתבר דכשם שחולק שם ר"ש כמו כן חולק בכאן לענין עדות ועמ"ש שם במ"ג. ובפ"ט מה"ש שהעתיק שם הרמב"ם דין שאנס וכו' לענין שבועת העדות. כתב עליו הכ"מ שלמדו ממשנה דנשנה בפקדון נראה דל"ג כלל במשנה דהכא ושאנס וכו' אם לא דאשתמיטתיה *). והא דכתב הר"ב וכן רש"י בשת ופגם עמ"ש בזה בפ' דלקמן מ"ד:

ושחבל בי חבירי וכו' ביוה"כ. כתב הר"ב דאע"ג דענוש כרת חייב ממון. וטעמא מפורש במ"ג פ"ח דב"ק [בפירוש הר"ב]: