מסכת שבועות - פרק ג - משנה ט

שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכֲלֶנָּה, הָרִאשׁוֹנָה שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְהַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא. לֹא אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי:

אכלה עבר על שבועת שוא. הכי קאמר, אכלה, עבר על שבועת שוא לחודא. לא אכלה, עבר אף אשבועת ביטוי. דמכי נשבע שאוכל ככר זו חייב לאכלה, וכי הדר נשבע שלא יאכלנה הרי נשבע לבטל את המצוה, ולוקה משום שבועת שוא בין יאכל בין לא יאכל, ואי לא אכיל לה חייב שתים, משום שבועת שוא ואף משום שבועת ביטוי:

שבועה שאוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי. והשניה שבועת שוא. תימה דשניהם שבועת בטוי דשבועה שאוכל. היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל [כדפי' הר"ב במ"ז] ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה [כדפי' נמי לעיל] ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל. תוס' [דף כ"ט ע"ב]:

והשנייה משום שבועת שוא. פי' הר"ב בין יאכל בין לא יאכל. שהרי יצאתה שבועה לשוא על דבר שאי אפשר לו. ומאותה שעה הוא עובר. אפילו קיים שבועתו גמ' [ופירש"י]: