מסכת שבועות - פרק ג - משנה ו

נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר. לְקַיֵּם וְלֹא קִיֵּם, פָּטוּר. שֶׁהָיָה בַדִּין, שֶׁיְּהֵא חַיָּב, כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, מָה אִם הָרְשׁוּת שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, הֲרֵי הוּא חַיָּב עָלֶיהָ, מִצְוָה שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עָלֶיהָ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת, שֶׁכֵּן עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, שֶׁאִם נִשְׁבַּע לְבַטֵּל וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר:

נשבע לבטל את המצוה וכו׳ פטור, משום שבועת ביטוי. אבל לוקה הוא משום שבועת שוא:

שהיה בדין שיהיה חייב כדברי רבי יהודה בן בתירא. כלומר שאילו לדברי ר׳ יהודה בן בתירא הוא חייב משום שבועת ביטוי, שהיה ר׳ יהודה בן בתירא אומר מה אם הרשות וכו׳:

שלא עשה בה לאו כהן. וקרא כתיב להרע או להטיב, דמשמע דבר שיש בו הן ולאו. ואין הלכה כר׳ יהודה בן בתירא:

נשבע לבטל אח המצוה וכו'. אמר רחמנא להרע או להטיב. אמנם הוא מחייב בשבועה על דבר שאי אפשר בו שייטיב במקום להרע. או ירע במקום להטיב והם דברי רשות. הרמב"ם. וכלומר דאילו בדבר מצוה כשישבע להטיב ולאכול דבר אסור. הוא מירע לנפשו. וכשנשבע [להרע] שלא לאכול חמץ בפסח. הוא מטיב לנפשו:

לקיים ולא קיים פטור. עיין במשנה ד' דבכולל חייב:

שלא עשה בה לאו כהן. שאם נשבע לבטל וכו'. דאם ישבע לבטל מה שנשבע עליו מהר סיני ליכא ק"ו לחייביה כשלא יבטל. אלא יעשה כמושבע ועומד מהר סיני. ולפיכך בזה אף ר"י בן בתירא מודה: