מסכת קידושין - פרק ג - משנה יב

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְאֵין עֲבֵרָה, הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר. וְאֵיזֶה, זוֹ כֹהֶנֶת, לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשְּׂאוּ לְכֹהֵן וּלְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קִדּוּשִׁין וְיֵשׁ עֲבֵרָה, הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם. וְאֵיזוֹ, זוֹ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין. וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו קִדּוּשִׁין אֲבָל יֶשׁ לָהּ עַל אֲחֵרִים קִדּוּשִׁין, הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאֵיזֶה, זֶה הַבָּא עַל אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁאֵין לָהּ לֹא עָלָיו וְלֹא עַל אֲחֵרִים קִדּוּשִׁין, הַוָּלָד כְּמוֹתָהּ. וְאֵיזֶה, זֶה וְלַד שִׁפְחָה וְנָכְרִית:

כל מקום שיש קדושין ואין עבירה. שקדושין תופסין בה ואין עבירה בנשואיה. והאי כללא לאו דוקא, שהרי גר שנשא ממזרת יש קדושין ואין עבירה, דקהל גרים לא אקרי קהל, ואף על פי כן אין הולד הולך אחר הזכר שהולד ממזר, אחד גר שנשא ממזרת ואחד ממזר שנשא גיורת:

וכל מי שאין לה עליו קדושין וכו׳ הולד ממזר. ביבמות נפקא לן מקרא דכתיב (דברים כ״ג:א׳) לא יקח איש את אשת אביו, וסמיך ליה לא יבא ממזר, ומוקמינן לה בשומרת יבם של אביו, שהיא אשת אחי אביו שהיא עליו בכרת:

על אחת מכל העריות. של חייבי כריתות:

ולד שפחה ונכרית. דכתיב בשפחה (שמות כ״א:ד׳) האשה וילדיה תהיה לאדוניה, ובנכרית כתיב (דברים ז׳:ד׳) כי יסיר את בנך מאחרי, ומדלא כתיב כי תסיר, ש״מ הכי קאמר בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי, אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר, שאין הבן הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה:

כל מקום שיש קדושין ואין עבירה. כתב הר"ב והאי כללא לאו דוקא שהרי גר וכו'. ובגמ' אמרי' דאיזו [זו] דתנן. אתא למעוטי האי גוונא:

הולד הולך אחר הזכר. דלמשפחותם לבית אבותם כתיב. רש"י:

ואיזו זו כהנת לויה כו'. גמ' ותו לא. והרי חלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר [כדתנן בפ' דלקמן מ"ו] הא לא קשיא כרבי דוסתאי ב"ר ינאי ס"ל. כלומר תנא דידן כוותיה ס"ל דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים להכשיר בת ממנה לכהונה ויליף לה בגמ' דף ע"ז מדלא כתיב ולא יחלל זרעו בעממיו ש"מ דבעם אחד מחלל כששניהם חללים. ופרכינן והרי ישראל שנשא חללה דיש קדושין ואין עבירה. הולד הולך אחר הזכר תנא כל מקום דרישא לאתויי. ונתנייה בהדיא. משום דלא מתני לה [עם השאר בלשון קצר] היכי נתני. כהנת לויה וישראלית וחללה שנשאת לכהן וללוי כו' חללה לכהן מי חזיא. וכתבו התוס' אבל חלל שנשא בת ישראל ה"מ למתני כהנת וכו' שנשאת לכהן וכו' ולחלל שהרי לא הוזהרו כהנות לינשא לפסולים ע"כ. עיין פי' לא הוזהרו וכו' במ"ז דפ"ק:

הולד הולך אחר הפגום. הנולד מפסולי כהונה [הולד] פסול. בן ממזרת לישראל ממזר. וכן בן ממזר מישראלית [ממזר]. וכן בנתין ונתינה ויש עבירה ואפ"ה קדושי תפסי דקסבר קדושין תופסין בחייבי לאוין. רש"י. והכי אפסיק הלכתא בפ"ה דיבמות ובכמה דוכתי. וטעמא דהולך אחר הפגום ממזר דכתיב (דברים כ"ג) לא יבא לו ודייקינן מלו בסוף פרקין ונתינה כיון שהוא מחייבי לאוין השוין בכל ילפינן מממזר. ואיסורי כהונה הכתיב (ויקרא כ״א:ט״ו) לא יחלל זרעו. ועיין מ"ש פרק דלקמן מ"ו:

ואיזו זו אלמנה וכו'. ותמהני דלא חשיב נמי לחייבי עשה מצרי ואדומי דמכלל עשה דדור שלישי הם באים והטור בסי' ד' כתב נתגיירה אחת מאלו [*ונשאת לישראל או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית. הולד הולך אחר הפסול ע"כ. וכתב הב"י שממשנתינו כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כו' למד כן ע"כ. וצ"ל דתנא ושייר. שייר מצרי ושייר אדומי:

וחלוצה לכהן הדיוט. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ט דיבמות:

ונתינה. עיין מ"ש בריש פ"ג דמכות:

הולד ממזר ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות. כתב הר"ב ביבמות נפקא לן מקרא וכו' כמ"ש שם בספ"ד בס"ד. ומ"ש הר"ב עריות דחייבי כריתות. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ו' ועיין בספ"ד דיבמות שכתב הר"ב חוץ מן הנדה (וכן) [וכמו] שכתבתי הטעם לפי שיש בה קדושין וע"ש:

וכל מי שאין לה עליו וכו'. גמ'. שפחה מנלן דלא תפסי בה קדושין דאמר קרא (בראשית כ״ב:ה׳) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. ומ"ש הר"ב בולדה כמוה דכתיב בשפחה האשה וילדיה. גמ'. ובשפחה כנענית נשואה לעבד עברי מיירי [*ואמר קרא דלא יצא הבן חפשי עם אביו. רש"י] וכתבו התוס' דלישראל הבא על השפחה דולדה כמוה לא איצטריך דכיון דאין קדושין ויש עבירה א"א להכשיר יותר מיש קדושין ויש עבירה. דהולד הולך אחר הפגום. וכי תימא דאתא לאשמועינן דאפי' בא עליה ממזר הולד כמוה ויש לו תקנה בשחרור. הא ליתא. אלא לר"ט [דלקמן] אבל לרבנן לא. ונראה דאתא לאשמועינן שלא יהא קרוי בנו לשום דבר ואפילו כבנו ממזר לא הוי לא ליורשו ולא לטמא לו. ולא ליבם אשת אחיו ולא לפטור אשת אחיו מיבום. ע"כ. ולאינך דתנן במ"ה פ"ב דיבמות דמסיימינן בה חוץ מן השפחה והנכרית. והר"ב שלא כתב לקרא דשבו לכם לראיה על שאין קדושין תפסי בה נראה דלא גרס לה בגמ' וכן מוכיח גי' הר"ן שכתב וכיון דפשטיה דולדה כמוה ממילא פשיטא לן דלא תפסי בה קדושין. ואע"ג דאשכחן יש עבירה ויש קדושין והולד הולך אחר הפגום. מ"מ בהני דכשנשאת ליותר פגום ממנה והוא ישראל ממזר שא"א לו לבא בקהל ע"י גרות או שחרור ואפ"ה הולד כמוה שמעינן משום דאין שום תפיסה בה לנשואה לו. ועכ"ז כי כתיב קרא כגי' הגמ' שבידינו ניחא טפי:

ונכרית. כתב הר"ב דכתיב כי יסיר כו' ועיין מ"ש בזה במשנה ה' פ"ב דיבמות. וכתב הר"ן וכיון דפשיט בולדה כמוה ממילא מפשיט לן דלא תפסי בה קדושי. ומיהו רש"י ז"ל נראה שגורס נכרית מנלן. אמר קרא (דברים ז׳:ב׳-ג׳) לא תתחתן בם. לא יהא לך בם תורת חתון ע"כ. וכן היא גי' ספרים דידן. והאי קרא דלא תתחתן כבר כתבתי בפ"ק דשבת במשנת י"ח דבר דלהרמב"ם בכל הנכרים ולתוס' בז' עממין ודסוגיא זו דלא כהלכתא. ומיהו לדידהו נפקא לן כדמפקי לרבנן דהאי קרא ר' שמעון דריש ליה והואיל והר"ב נסיב לדרשה דר"ש וכמ"ש בפ"ב דיבמות אין להאריך עוד ועיין עוד שם שכתבתי צריכותא לקראי דשפחה ונכרית: