מסכת קידושין - פרק ג - משנה ה

הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְאָמַר, כְּסָבוּר הָיִיתִי שֶׁהִיא כֹהֶנֶת וַהֲרֵי הִיא לְוִיָּה, לְוִיָּה וַהֲרֵי הִיא כֹהֶנֶת, עֲנִיָּה וַהֲרֵי הִיא עֲשִׁירָה, עֲשִׁירָה וַהֲרֵי הִיא עֲנִיָּה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִטְעַתּוּ. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה, הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּר אוֹ לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּרִי, לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר אוֹ לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי, לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעֲלֵךְ אוֹ לְאַחַר שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתֵךְ, לְאַחַר שֶׁיַּחֲלֹץ לָךְ יְבָמֵךְ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, אִם יָלְדָה אִשְׁתְּךָ נְקֵבָה הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אִם הָיְתָה אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ מְעֻבֶּרֶת וְהֻכַּר עֻבָּרָהּ, דְּבָרָיו קַיָּמִין, וְאִם יָלְדָה נְקֵבָה, מְקֻדֶּשֶׁת:

והוכר עוברה דבריו קיימין. כתב הרמב״ם דאין לו לבא עליה עד שיקדשנה קדושין שניים, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולא אמרו דבריו קיימים אלא להחמיר עליה שאסורה לינשא לאחרים:

כסבור הייתי. לא ידעתי*) מה הוא שמוש הכ"ף ואפשר שבלשון המשנה ג"כ באה הכ"ף להוראה זו במקום קו"ף שבלשון הגמ' קסבר. ובספר הרי"ף. ואמר סבור הייתי. וכן העתיק הר"ן:

מפני שלא הטעתו. פירש"י אלא הוא הטעה את עצמו. וכיון דלא פי' לאו כל כמינה דה"ל דברים שבלב. ע"כ. וכתב הר"ן ויש לתמוה למה נשנית משנה זו כאן. דלעיל בפרק האיש [מקדש מ"ג] גבי ע"מ שאני כהן ונמצא לוי וכו' דקתני סיפא וכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש אינה מקודשת ה"ל למתנייה ונראה לי שסמכה ענין לפלוגתא דתנאי כפול לאשמועי' דאפילו ר"מ דבעי תנאי כפול ה"מ בשהתנה. דהואיל והתנה ולא כפל יש במשמע דבכל ענין יהיה המעשה קיים. אבל מי שגלה דעתו שעל דעת כך הוא עושה הרי הוא כאילו התנה וכפל והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת דבגילוי דעתא לא צריך כפילא. או שמא לר"ח בן גמליאל בלחוד תנא הכי לומר דאע"ג דלא בעי כפילא אפ"ה כל כה"ג מקודשת. ע"כ:

לאחר שיחלוץ לך יבמיך. כתב רש"י קסבר האי תנא אין קדושין תופסין ביבמה לשוק. ע"כ. וכלומר ר"ע היא דסבר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואינה הלכה כמ"ש הר"ב בזה במשנה ג' פ"י דיבמות ובמשנה ה' פ"ב דסוטה [*ובר"ן נקט ליך. אע"פ שבהעתקתו למשנה העתיק לך ועיין לעיל במשנה ב']:

והוכר עוברה דבריו קיימים. כתב הר"ב בשם הרמב"ם דאין לו לבא עליה עד שיקדשנה קדושין שניים [*כ"כ בפירושו וכן בחיבורו] ומסיים בה בפ"ז מהלכות אישות כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהן דופי [*וצריכין לומר דגירסת הר"ב והרמב"ם בגמ'. דלא כגירסא שלפנינו בגמ'. דא"ר חנינא אהאומר לחבירו אם ילדה כו' ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת כו' ובגמ' מוקי לה בהוכר עוברה וכו' וא"כ לא נשנית הסיפא במשנה וכן במשנה שבסדר ירושלמי ליתא]: