מסכת עדויות - פרק ח - משנה ב

הֵעִיד רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא וְרַבִּי יְהוּדָה הַכֹּהֵן עַל קְטַנָּה בַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן, שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעָלָה. הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן וְרַבִּי זְכַרְיָה בֶן הַקַּצָּב עַל תִּינוֹקֶת שֶׁהֻרְהֲנָה בְאַשְׁקְלוֹן, וְרִחֲקוּהָ בְנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ, וְעֵדֶיהָ מְעִידִים אוֹתָהּ שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמָאָה. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם שֶׁהֻרְהֲנָה, הַאֲמִינוּ, שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמָאָה. וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמְאָה, אַל תַּאֲמִינוּ שֶׁהֻרְהָנָה:

קטנה בת ישראל. והיא יתומה, כדפרישנא בשלהי פרקין דלעיל. והוסיף כאן כשנכנסה לחופה אע״פ שלא נבעלה. דמעדות דלעיל לא שמענו שאוכלת בתרומה אלא כשנבעלה:

שהורהנה. שנתמשכנה בידי נכרים:

ועדיה. אותן שהעידו שהורהנה:

האמינו שלא נמתרה ושלא נטמאה. ודוקא לזאת שעדיה מעידים עליה שלא נטמאה, הוא דאמרי רבנן האמינו לה, ושלא כדין ריחקוה בני משפחתה. אבל אם אין לה עדים, כל אשה שנחבשה על ידי ממון בזמן שיד הנכרים תקיפה, אסורה לבעלה כהן, לא שנא הורהנה מדעתה ולא שנא נחבשה:

שהורהנה. פי' הר"ב שנתמשכנה. משכון בלשון ישמעאל רה"ן. ערוך. [*ומצאתי הפרש בין משכון להרהון בחבורו של הרמב"ם בהלכות מ"ש [פ"ג הלכה י"ח] מן הירושלמי דמשכון אמרו שם על המשכן בחובו שכבר חייב לו. והרהון אמרו שם על שלוה עכשיו עליו ונ"ל דהכא נקט התנא זה הלשון לרבותא דנתמשכנה מדעת]:

ועדיה. בפסולי עדים קמיירי. כגון עבד ושפחה העידו. הראב"ד. כלומר דאל"כ מאי סברי בני משפחתה שרחקוה. הואיל והיה לה עדים שלא נטמאה:

האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה. כתב הר"ב ודוקא לזאת וכו' אבל אם אין לה עדים וכו'. בזמן שיד הנכרים תקיפה ואשקלון יד הגוים תקיפה היא דארץ פלשתים היא. ועוד כבר גלו ישראל. רש"י פ"ב דכחובות דף כ"ו. וז"ש דכבר גלו נראה מדתנן התם שזה ר' זכריה בן הקצב היה בשעה שנכנסו האומות לירושלים [*כדתנן במשנה ט' פ"ב דכתובות] ומשמע ליה דבחורבן היה: