מסכת עדויות - פרק ה - משנה ב

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שִׁשָּׁה דְבָרִים מִקֻּלֵי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ עוֹלֶה וְאֵינוֹ נֶאֱכָל. תּוֹרְמִין זֵיתִים עַל שֶׁמֶן, וַעֲנָבִים עַל יַיִן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין תּוֹרְמִין. הַזּוֹרֵעַ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, קִדֵּשׁ שׁוּרָה אַחַת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, קִדֵּשׁ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת. הַמְּעִיסָה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין. מַטְבִּילִין בְּחַרְדָּלִית, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין מַטְבִּילִין. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר עַרְבֵי פְסָחִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה, כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקָּבֶר:

העוף עולה עם הגבינה. שאין איסורו אלא מדברי סופרים:

לא עולה. גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר בהמה באלפס רותח, דהוא אסור מן התורה דהיינו מבשל:

ובית הלל אומרים אין תורמין. מי שיש לו שמן שחייב להפריש ממנו תרומה וזיתים שחייב להפריש מהן תרומה, אינו יכול לתרום מן הזיתים כפי השיעור שיש לו לתרום מן הזיתים ומן השמן ולפטור השמן בתרומת הזיתים, דכתיב (במדבר י״ח) כדגן מן הגורן, מן הגמור על הגמור ולא ממה שאינו גמור על הגמור:

הזורע ארבע אמות בכרם. שהוא השיעור שצריך אדם להרחיק הזרע מן הכרם, והזורע בתוך שיעור זה קידש שורה אחת של כרם, כדכתיב (דברים כ״ב) פן תקדש המלאה וגו׳ ותבואת הכרם. וסבירא להו לבית שמאי דשורה אחת קרויה כרם. ובית הלל סברי דאין נקרא כרם פחות משתי שורות, וכי קאמר רחמנא דתבואת הכרם קדשה, שתי שורות של כרם קאמר:

המעיסה. קמח שנתנוהו על גבי מים רותחים ומתבשל ומתעבה שם. בית שמאי פוטרים מחלה. ובית הלל מחייבים. ופסק הלכה בזה כתבנו בריש חלה:

חרדלית. כמו הר דלית. זרם מים הבא מדליו של הר, כלומר מגובה ההר. ואפילו אין מתחלתן ועד סופן אלא ארבעים סאה מטבילין בהן לבית שמאי. ובית הלל אומרים אין מטבילין עד שיהו ארבעים סאה במקום אחד, שאין חרדלית מטהרת אלא באשבורן:

כפורש מן הקבר. וצריך הזאה שלישי ושביעי. ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בערל נכרי שמל ביום ארבעה עשר, דבית להלל סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד ארבעה עשר וטבלתי ואכלתי, השתא נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד נכרי היה ולא מקבל טומאה עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה. ובית שמאי סברי לא גזרינן. אבל ערל ישראל, דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב:

העוף עולה עם הגבינה וכו'. עיקרה ברפ"ח דחולין וע"ש:

תורמין זיתים על שמן וכו' כדברי ב"ש וב"ה אומרים אין תורמין. ופי' הר"ב מי שיש לו שמן כו' וזיתים וכו' אינו יכול לתרום מן הזיתים. כפי הבעור וכו' דכתיב כדגן מן הגורן וכו' וכ"פ הרמב"ם. ואי קשיא דבמ ד פ"ק דתרומות דתנן אין תורמים זיתים על השמן וכו' ואם תרמו ב"ש אומרים וכו' וב"ה אומרים אין תרומתן תרומה. ההיא לאו ר' יוסי היא. כך נראה בעיני שזו היא שטת הרמב"ם. וכן בחבורו פ"ה מהלכות תרומות לא העתיק משנה דהכא כלל ש"מ דס"ל דיחידאה היא. וכך יש לפרש שהיא דעת הר"ב. אלא שראיתי להר"ש בפירוש מסכת תרומות שהביא מן הירושלמי שתי ברייתות שהן דברי ר' יוסי. דחדא תני כמו הכא דלא פליגי אלא בלכתחלה ומסיים בה בהדיא הכל מודים שאם תרם שאין צריך לתרום. ותני אידך בשם ר' יוסי כי האי לישנא דמתני' דתרומות ממש. ומישבם הר"ש דהא דתני אין תרומתו תרומה בתורם שלא מדעת כהן דאיכא גזל השבט. כלומר שצריך לטרוח לדרוך זיתים וענבים והיינו דפי' ג"כ הר"ב שם במשנה ח' משם פסידא דכהן. ע"ש. והא דקתני דלכתחלה לא הא דיעבד תרומתו תרומה. בנטל רשות מן הכהן. דזימנין דניחא ליה לכהן בזיתים וענבים יותר משמן ויין. ואפי' דלכתחלה אסור. דיעבד תרומתי תרומה. עכ"ד. וגם לדברי הר"ב יש ליישב כן. וניחא טפי כדאמרינן בפ"ג דקדושין דף ס"ג דדחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי. ולא מוקמינן בתרי תנאי. כ"ש הכא דאשכחן בהדיא דתני בשם רבי יוסי כלישנא דמתני' דהכא ודהתם והוי צריכין למוקמי בתרי תנאי אליבא דחד תנא דהוה מלתא דחיקא טפי. אבל מיהת להרמב"ם ליכא לפרושי הכי מדלא כתב בחבורו דמדעת כהן בדיעבד תרומתו תרומה כמתני' דהכא להר"ש. ויש עוד תירוץ אחר בדברי הר"ש על פי הירושלמי. וכתבו ג"כ הראב"ד בפירושו דהכא. דמתני' דהכא ליתא בזיתים על השמן אלא בשמן על הזיתים. וההוא ודאי דאף הר"ב לא ס"ל דא"כ ה"ל לפרש. ועוד דנדחק הר"ש לפי תירוץ זה במתני' דסיף אותו פרק ולכך אין להאריך בזה:

הזורע ד' אמות שבכרם וכו'. פי' הר"ב דס"ל לב"ש דכורה אחת קרויה כרם וכו' כדתנן במשנה ה' פ"ד דכלאים. ומסיים בה בסיפא לפיכך הזורע ד"א שבכרם וכו' כהכא. והיינו דאיכא בין רבי יוסי דהכא לתנא דהתם. דלר"י דהכא כי אתשל בבי מדרשא לענין הזורע אתשל והוי ב"ה לחומרא. ולתנא דהתם כי אתשל לענין הנוטע אתשל. אלא דלפיכך הזורע וכו' ומשום דבבי מדרשא לענין הנוטע הוא דאתשל והוי ב"ה לקולא הלכך לא חשבינן לה בפ"ד בהדי הנך דלכ"ע הוי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. ועמ"ש בריש פרקין בשם הראב"ד:

המעיסה. שנויה בפ"ק דחלה משנה ו':

מטבילין בחרדלית וכו'. שנויה במשנה ו' פ"ה דמקואות:

גר שנתגייר וכו'. שנויה בסוף פ"ח דפסחים ועמ"ש שם בס"ד: