מסכת עדויות - פרק ד - משנה ד

הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגַּפָּה וְלַגָּדִישׁ וְלַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:

לגפה. גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:

ולכלים. כלי המחרישה:

בית שמאי אומרים אינו שכחה. פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שב״ש אומרים אינו שכחה, שהרי זכה בו, וב״ה אומרים שכחה. פירוש אחר, ב״ש אומרים אינו שכחה, אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסוים עתיד לזכרו. וב״ה אומרים שכחה, כל זמן שלא החזיק בו. ומודים ב״ה שאם החזיק בו ואח״כ שכחו שאינו שכחה:

העומר שהוא סמוך לגפה וכו'. שנויה במשנה ב' פ"ו דפאה וע"ש: