מסכת עדויות - פרק ד - משנה ב

בְּהֵמָה שֶׁנּוֹלְדָה בְיוֹם טוֹב, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת. וְאֶפְרוֹחַ שֶׁיָּצָא מִן הַבֵּיצָה, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא אָסוּר. הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפֹּר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפֹּר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה. שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא:

הכל מודים שהיא מותרת. והוא שיודע בעובר שכלו לו חדשיו:

ואפרוח שיצא. הכל מודים שהוא אסור, משום שרץ העוף:

השוחט חיה ועוף. הבא לשחוט חיה ועוף ביום טוב, ימלך בבית דין כיצד יעשה:

בית שמאי אומרים. בית דין מורים לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר נעוץ שיש לו מבעוד יום, כלומר שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה בו. ומיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח הראוי לכסות, שאינו מחוסר כתישה:

דקר. יתד שנועצין בארץ. לשון וידקור את שניהם [במדבר כ״ה]:

שאפר כירה מוכן הוא. לאו אמלתייהו דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא מלתא באנפה נפשיה היא. והכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא, ולא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב, אסור, דליכא למימר מאתמול דעתיה עלויה. ואם ראוי לצלות בו ביצה, שעדיין הוא רמץ חם, מותר לכסות בו. איידי דחזי להפוכי בו לצלות בו ביצה, שקיל ליה נמי ומכסה בו:

בהמה שנולדה בי"ט וכו'. עד שהוא אסור. נ"א ל"ג. ובודאי שכן הוא דהא אפרוח רב ושמואל ואי תימא ר' יוחנן פליגי ביה בפ"ק דביצה דף ו'. וכן מייתי התם ברייתא עגל שנולד בי"ט מותר. ולא מייתי מתני' דהכא. אלא ודאי דל"ג להו במשנה לא בהמה ולא אפרוח:

הכל מודים שהיא מותרת. ולא שייך טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשוב הכנה משום דע"י לידה הוכנה לגדל אפרוח. דאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח. וגם טובה יותר לאכול. אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו. כמו אחר הלידה כ"כ הרא"ש שם. ומ"ש הר"ב והוא שידוע בעובר שכלו לו חדשיו. הרא"ש והרי"ף שם. וטעמא דאי לאו הכי הרי הוא כנפל. וכלו לו חדשיו [כמ"ש ברפ"ק דר"ה]. דדקה יולדת לחמשה חדשים וגסה לתשעה. הרמב"ם בפ"ד [הלכה ה'] מהלכות מאכלות אסורות:

ואפרוח שיצא וכו' שהוא אסור. פירש הר"ב משום שרץ העוף. כיון שלא נתפתחו עיניהם. אתרבו מכל השרץ השורץ. כדאיתא בגמרא דביצה שם. אבל תימה דההיא רבי אליעזר בן יעקב היא דס"ל אף בחול אסור. ואילו הכא לא אסרינן אלא בי"ט. אלא טעמא כדאמר רב התם דלא דמי לבהמה שנולדה שהיא מוכנת אגב אמו. אבל אפרוח אינו מוכן אגב אמו. ומוקצה הוא. וכן העתיק הרמב"ם ברפ"ב מהלכות י"ט:

השוחט חיה ועוף בי"ט וכו'. [משנה] זו שנויה בפ"ק דביצה משנה ב'. וע"ש: