מסכת סנהדרין - פרק ח - משנה ז

וְאֵלּוּ הֵן שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן, הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, אַחַר הַזְּכוּר וְאַחַר הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָסָה. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר בְּהֵמָה, וְהַמְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן:

ואלו הן שמצילין אותן בנפשן. שמצילין אותן מן העבירה בנפשן, שניתן רשות לכל אדם להרגם כדי להצילן מן העבירה:

הרודף אחר חבירו להרגו. דכתיב אצל נערה המאורסה (דברים כ״ב) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, מקיש רוצח לנערה מאורסה, מה נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. ונערה מאורסה נפקא לן מקרא דכתיב (שם) צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה חייב להושיעה בכל דבר שיכול להצילה:

ואחר הזכור. נפקא לן דאמר קרא (שם) ולנערה לא תעשה דבר, נער כתיב חסר ה״א, זה זכור. וה״ה לכל חייבי כריתות ומיתות ב״ד שבעריות, שמצילין אותן בנפשן, דכתיב (שם) חטא מות. חטא, אלו חייבי כריתות. מות, אלו חייבי מיתות ב״ד:

אבל הרודף אחר הבהמה. אע״פ שדומה לעריות:

והמחלל את השבת והעובד עבודה זרה. אף על פי ששניהם כופרים בעיקר:

אין מצילין אותם בנפשן. וכ״ש שאר חייבי כריתות ומיתות בית דין שאינן של עריות, שאין מצילין אותם בנפשם, ואין מותר להרגן כלל עד שיעברו עבירה בעדים ויהיו חייבים מיתה בבית דין:

ואלו הן שמצילין אותן בנפשן. דומיא דמתניתין דלעיל דניתן רשות להרוג הבא במחתרת שהוא כדי להציל עצמו שבידוע שלהרגהו בא:

ואחר הזכור. כתב הר"ב דאמר קרא ולנער וגו' כתיב חסר ה"א ונדרש מקרא ומסורת רש"י. והכא ליכא למימר דמש"ה כתיב נער דאפילו קטנה משמע כמ"ש במשנה ח' פ"ג דכתובות. דע"כ הכא לאו בקטנה איירי אלא בבת עונשין. תוספות. ומ"ש הר"ב וה"ה לכל חייבי כריתות ומיתות ב"ד שבעריות. דלא ניתן להציל בנפשם אלא מדבר שהוא ערוה. ויש בה קלון ופגם לנרדף רש"י. דומיא דנערה המאורסה. ומ"ש הר"ב דכתיב חטא מות וכו'. ואי כתב רחמנא חטא ה"א אפילו חייבי לאוין כתב רחמנא מות. ואי כתב רחמנא מות. ה"א חייבי מיתות ב"ד אין חייבי כריתות לא. כתב רחמנא חטא. ולכתוב רחמנא חטא מות. ולא לכתוב נער נערה [שהרי הן בכלל] אין ה"נ ואלא נער נערה חד למעוטי ע"ז [וה"ה שבת. תוספות] [ד"ה חד] וחד למעוטי בהמה. גמרא: