מסכת בבא קמא - פרק ט - משנה ו

נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחֹמֶשׁ, מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַחֹמֶשׁ, מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מִפָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְרוּטָה בַקֶּרֶן, אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו. נָתַן לוֹ אֶת הַחֹמֶשׁ וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן, מָחַל לוֹ עַל הַחֹמֶשׁ וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן, מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה חוּץ מִשָּׁוֶה פְרוּטָה בַקֶּרֶן, צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו:

חוץ מפחות משוה פרוטה וכו׳ ולא חיישינן שמא יתיקר וישוב על שוה פרוטה, ואפילו הגזל בעין אינו צריך להוליכו אחריו:

חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אינו צריך וכו'. כתבו התוספות [דף ק"ד ע"ב ד"ה חוץ] תימה אמאי איצטריך למיתני הא כיון דברישא תנן שוה פרוטה משמע אבל פחות לא. עכ"ל. ועיין במשנה ה' פ"ז. ואני למדתי תירוץ לתמיהתם מדברי הרמב"ם פ"ז מהלכות גזלה שמסיים בזה. אלא יבא הנגזל ויטול את השאר. והשתא משום דיוקא דא"צ להוליכה. הא לכשיבא מחויב לתת לו. משום הכי איצטריך למתני. וטעמא דמחוייב לתת לו דמ"מ גזל הוא בידו. וז"ל הרמב"ם ריש הלכות גזילה ואסור לגזול כל שהוא דין תורה. ע"כ: