מסכת בבא קמא - פרק ט - משנה ג

נָתַן לְאֻמָּנִין לְתַקֵּן, וְקִלְקְלוּ, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. נָתַן לְחָרָשׁ שִׁדָּה, תֵּבָה וּמִגְדָּל לְתַקֵּן, וְקִלְקֵל, חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְהַבַּנַּאי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל, וְשִׁבֵּר אֶת הָאֲבָנִים אוֹ שֶׁהִזִּיק, חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָיָה סוֹתֵר מִצַּד זֶה וְנָפַל מִצַּד אַחֵר, פָּטוּר. וְאִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה, חַיָּב:

נתן לאומנין לתקן. נתן להם עצים לעשות כלי. ולאחר שנעשה הכלי קלקלוהו, חייבים לשלם דמי הכלי ולא דמי עצים בלבד:

נתן לחרש. השתא אשמועינן שאם נתן כלי עשוי לאומן כדי לתקנו, וקלקלו, חייב לשלם דמי הכלי. ותנא סיפא לגלויי רישא, דלא תימא רישא מיירי בכלי עשוי:

שידה. עגלה של עץ העשויה למרכב נשים:

נתן לאומנין לתקן כו'. כתב הר"ב נתן להם עצים וכו' ולאחר שנעשה הכלי וכו' דאין אומן קונה בשבח כלי. גמרא. וכי תימא להא דכתבינן בריש פרקין דלעולם משלם כשעת הגזילה הכי נמי ישלם כשעה שבא לידו. לא קשיא דהכא לא כיון מעולם לגזול ולא זכה בה. ועיין לקמן בדרבי מאיר ורבי יהודה מ"ש שם:

שידה. כתב הר"ב עגלה כו'. וכפירש"י כאן ובריש פרק ג' דעירובין. ועיין במשנה ה' פרק ט"ז דשבת וריש פרק ח' דאהלות. ושם מפרש תיבה ומגדל [*ועיין במשנה ב' פי"ח דכלים]:

ואם מחמת המכה חייב. שזה כזורק חץ והזיק בו הוא. רמב"ם פ"ו מהלכות חובל: