מסכת בבא קמא - פרק ב - משנה ו

אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם, בֵּין שׁוֹגֵג, בֵּין מֵזִיד, בֵּין עֵר, בֵּין יָשֵׁן. סִמֵּא אֶת עֵין חֲבֵרוֹ וְשִׁבֵּר אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם:

בין ער בין ישן. אם היה ישן ובא אחר וישן בצדו, והזיק שני לראשון, חייב. ואם הזיק ראשון לשני, פטור. ואם שכבו יחד, כל אחד מהם שהזיק את חברו חייב. לפי ששניהם מועדים זה לזה:

סימא את עין חברו. אפילו בשוגג חייב בנזק. אבל לא בארבעה דברים, דלא מחייב בארבעה דברים אלא מזיד, או קרוב למזיד:

בין ישן. משום שוגג איצטריך דלא תימא דלא מחייב שוגג אלא כשהוא ער. אבל ישן אנוס הוא קמ"ל דאפילו ישן נמי חייב. נמוקי יוסף. ומ"ש הר"ב שאם היה ישן ובא אחר וכו'. והזיק ראשון לשני פטור. וכך כתב הרמב"ם [פ"א מה"ח] והוא מהירושלמי העתיקו כ"י. ויהיב טעמא דשני הבא אצלו הוא פושע:

סימא את עין חברו. כתב הר"ב אפילו בשוגג. דאמר קרא (שמות כד) פצע תחת פצע [קרא יתירא הוא דהא כתיב (ויקרא כ״ד:י״ט) כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו'] לחייבו על שוגג כמזיד. ואע"ג דמיבעי ליה ליתן צער במקום נזק [כדפירש הר"ב. בריש פ"ח] א"כ לכתוב קרא פצע [בפצע]. מאי תחת פצע ש"מ תרתי. גמרא. וכתב הר"ב אבל לא בארבעה דברים. גמרא. מדתני סיפא דומיא דשבר הכלים מה התם נזק אין. ארבעה דברים לא [דלא שייכי בהו] אף סימא נזק אין ד' דברים לא. ולפיכך לשון אפילו בשוגג שכתב הר"ב אינו מדוקדק דהא מתניתין לא איירי אלא בשוגג דאי במזיד חייב בכולן. והא דרש"י כתב בפירוש המשנה. וכן בגמרא. אמנא הני מילי. לשון אפילו בשוגג. משום דהוא מפרש במשנה דאכתי לא ידעינן פירוש הגמרא דקתני סימא דומיא דשבר וכו'. וכן במנא ה"מ. לא היתה השאלה אלא על הנזק בלבד שיהא חייב בו השוגג ולא על הפטור דארבעה דברים. ולפיכך שפיר נקט לשון אפילו. אבל הר"ב שמפרש דסימא דומיא דשבר דבארבעה דברים לא. לא אתי שפיר לשון אפילו. וז"ל נ"י סימא את עין חבירו בשוגג משלם נזק שלם אפילו במקום דליכא ד' דברים דומיא דשבר וכו'. ע"כ. וטעמא דלא מחייב השוגג אף בד' דברים כתב נ"י דשבת ורפוי כי יריבון אנשים כתיב (שמות כ״א:כ״ה) [וכן כתב רש"י] צער נמי ילפינן מקרא דפצע תחת פצע ואין רבוי לחייבו שוגג. וא"כ אינו חייב אלא מזיד דומיא דכי ינצו אנשים דכתיב גביה דדבר הלמד מענינו הוא. בשת נמי לא מחייב אלא במתכוין כדכתיב (דברים כד) ושלחה ידה והחזיקה. ע"כ. ועיין כולהו בפירוש הר"ב ריש פ"ח: