מסכת בבא מציעא - פרק ז - משנה ה

אוֹכֵל פּוֹעֵל קִשּׁוּת אֲפִלּוּ בְדִינָר, וְכוֹתֶבֶת אֲפִלּוּ בְדִינָר. רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יָתֵר עַל שְׂכָרוֹ. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא רַעַבְתָן וִיהֵא סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו:

אפילו בדינר. אפילו היא שוה דינר:

לא יאכל פועל יותר על שכרו. דאמר קרא בנפשך, כשכירותו, שעליו הוא מוסר את נפשו לעלות בכבש וליתלות באילן:

מלמדין. אומרים לו דרך עצה הוגנת. ותנא קמא פליג אחכמים ואמר אין מלמדין. והלכה כחכמים:

ויהא סותם את הפתח. שימנעו מלשכרו:

וחכמים מתירין. והא דכתיב כנפשך שבעך מפרש בגמרא דדרשינן ליה מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור. והרמב"ם פרק י"ב מהלכות שכירות כתב בטעמייהו דחכמים שנאמר כנפשך שבעך וקשיא מאי משמע. ועוד דבפרק י"ג [הל' ב'] פוסק שהחוסם את הפועל פטור. ולא העיר המגיד בזה. ומצאתי בספרי פרשת כי תצא וחכמים אומרים שבעך. מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו והשתא נקט הרמב"ם דרשא דספרי דדייקי רבנן משבעך ואפילו הכי דרשא דגמרא איצטריך משום כנפשך: