מסכת בבא מציעא - פרק ב - משנה יא

אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו, אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת, שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אָבִיו חָכָם, שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשְּׂאוֹי, מֵנִיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ. וְאַחַר כָּךְ מֵנִיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי, פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו חָכָם, פּוֹדֶה אֶת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ:

אבדתו קודמת. דאמר קרא (דברים ט״ו) אפס כי לא יהיה בך אביון, הזהר שלא תהיה אתה אביון:

של רבו קודמת. והוא שיהיה רבו מובהק, שלמד רוב חכמתו ממנו. וכן כל הנך רבו דאמרינן במתניתין שקודמין לאביו, אינן אלא ברבו מובהק:

של רבו קודמת. כתב הר"ב והוא שיהיה רבו מובהק שילמד רוב חכמתו ממנו. גמרא. ופירש"י אם מקרא מקרא ואם משנה משנה. ואם גמרא גמרא. וזה לשון הרמב"ם בריש פי"ב מהלכות אבדה שרוב חכמתו של תורה למד ממנו. ע"כ. ופירוש מובהק א) לשון תרגום מנגה נגדו [שמואל ב' כ"ב] מזיו יקריה מבהיקין שמי שמיא. ולפי שלשון מובהק שהוא מבנין הפעל. שנבנה על התולדה לפיכך נראה לי שכך פירושו של רבו מובהק. כלומר שהוא רבו של זה שנעשה מובהק. ומלת מובהק מוסב על התלמיד. ואמרם בעלמא סימן מובהק מוסב מלת מובהק על סימן. שהסימן הוא מובהק ובהיר ונוגה לו כשמש:

ואם אביו חכם. וכן היא גירסת הר"ב כדמוכח בהדיא מלשוט דסוף מסכת כריתות. וגירסא זו נראה לי שהיתה לו להרמב"ם כשחבר הלכות תלמוד תורה. שכך כתב בפ"ה [שם] ואם היה אביו תלמיד חכם [*אע"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו. ואחר כך משיב אבדת רבו] אבל נ"א גרסינן ואם היה אביו שקול כנגד רבו. וזו היתה גרסתו בהלכות אבידה פרק י"ב והיא עקרית. שכך העתיקו הפוסקים ב):

היה אביו או רבו נושאין משאוי וכו'. הכא לא גרסינן כלל ואם היה אביו וכו' וכתב ב"י ביורה דעה סימן רמ"ב דאפשר דאפילו אם אביו שקול כרבו רבו קודם דכיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון אלא להניח לו מעצבו הוה ליה ככבוד לחוד. וחייב בכבוד רבו יותר מבכבוד אביו. אלא מדתנן בסוף כריתות אם זכה הבן לפני הרב וכו' שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו. משמע דאם אביו שקול כרבו שאז אין האב חייב בכבוד הרב. שאין לו להקדים רבו לאביו והדבר צריך לי תלמוד. ע"כ. והטור כתב בשם הרא"ש דלענין לפדותו. ולפרוק משאו. אם הוא חכם קודם אפילו אינו שקול כרבו. אבל לא ראיתי כן בפסקיו שלא כתב אלא לפדותו בלחוד. ומלשון הר"ב שבסוף כריתות שכתב ולפרוק עמו אע"פ שאינו שקול וכו'. נראה ודאי דהוא הדין וא"נ כל שכן הוא במשא עצמו. וכל שכן שלשון הרמב"ם [בפירושו] שם הוא לפרוק מעליו. ולפיכך נראה שגם הר"ב לזה נתכוין. והיינו הך דהכא גופא:

ואם היה אביו חכם פודה וכו'. ה"ג. וכתב ב"י דטעמא דמלתא משום דבפדיון שהם סכנת נפשות כיון שאביו תלמיד חכם אע"פ שאינו שקול כרבו. חייב להציל נפשו מני שחת. קודם כל אדם. אבל אבדתו שאינו אלא הפסד ממון. אם אינו שקול כרבו אם יעבור על דעת אביו מעט. אין רע. עד כאן: