מסכת בבא בתרא - פרק ה - משנה ד

הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה קַרְקַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ, לֹא יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע, שֶׁלּוֹ. וּמִן הַשָּׁרָשִׁים, שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע. וְאִם מֵתוּ, אֵין לוֹ קַרְקַע. קָנָה שְׁלֹשָׁה, קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ, יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשָּׁרָשִׁין, שֶׁלּוֹ. וְאִם מֵתוּ, יֶשׁ לוֹ קַרְקַע:

הקונה שני אילנות. סתמא, לא קנה קרקע כלל סביבותיו:

הגדילו. הרחיבו הענפים:

לא ישפה. לא יכרות אותם בעל הקרקע אע״פ שהצל שלהם מזיק לקרקע שלו, דכיון דאין לו קרקע לבעל האילנות הרי בעל הקרקע שעבד לו קרקעו לכל צרכן כל זמן שהם קיימים:

גזע. כל שהוא למעלה מן הארץ שרואה פני חמה:

שרשין. כל שהן למטה מן הארץ:

שלו. של בעל האילן. ולא שיניחנו שם ויגדל, דחיישינן שמא תגביה הקרקע עד שיתכסה האילן היוצא מן הגזע מקצתו בקרקע וייראו כשלשה אילנות, ויאמר לו הלוקח שלשה אילנות מכרת לי ויש לי קרקע, אלא יקוץ אותו וישרפנו:

ואם מתו. שיבש האילן:

אין לו קרקע. שיוכל ליטע אחר במקומו:

קנה קרקע. דחשיבי שדה האילן. וקנה בקרקע שיש בין אילן לאילן, ותחתיהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, כדי שיכול לעמוד מלקט הפירות עם הסל שלו. והני מילי, כשיש בין אילן לאילן לא פחות מארבע אמות ולא יותר על שש עשרה אמה, אז קנה בקרקע שבין אילן לאילן ותחתיהן וחוצה להן כדאמרן. אבל אם יש בין אילן לאילן פחות מארבע אמות או יותר משש עזרה אמה, לא קנה קרקע:

לא קנה קרקע. ל' הר"ב לא קנה קרקע כלל סביבותיו. וכן ל' הרשב"ם ובפ"ק דבכורים משנה ו' כתב הר"ב דמספקא ליה אי קנה קרקע אי לא. וכן היא מסקנא דבגמרא הכא. ומשום דהכא לא נפקא מיניה אי ודאי לא קנה. אי משום ספיקא לא קנה. דקרקע לעולם בחזקת בעליה עומדת. לפיכך לא הוצרך הר"ב לפרש. וגם הפוסקים סתמו וכתבו אין לו קרקע. ולא ביארו שהוא משום ספק. משא"כ בבכורים דהוצרך לפרש דמספקא וכו' כמבואר בדברי הר"ב [שם]:

לא ישפה. פירש הר"ב לא יכרות. ומלה זו דומה לארמי. תרגום ואכות אותו טחון(דברים ט׳:כ״א) ושפת יתיה:

שלו. כתב הר"ב ולא שיניחנו שם ויגדל דחיישינן שמא תגביה הקרקע וכו' ויראו כג' אילנות. וכגון שהיה רוחב בין הגזע לאילן כשיעור המפורש לפנינו. הרשב"ם [דף פ"ב] . ומ"ש הר"ב ויאמר לו לוקח וכו' ויש לי קרקע. גמרא. וכ' נ"י בשם הרמב"ן ואע"פ שעל הלוקח להביא ראיה. כי הוא בא להוציא קרקע מיד המוכר. מיהת מייתי ליה לידי דינא ודיינא:

קנה קרקע. כתב הר"ב שיש בין אילן לאילן וכו'. כבר כתבתי ל' הרשב"ם בזה בספ"ק דבכורים. ופירוש אורה מלקט. כמו וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ' יג) אריתי מורי (שיר השירים ה א) ואורה שייך למימר בתאנים ובוצר בענבים וכו' הרשב"ם [דף פ"ב]. ומ"ש הר"ב והני מילי כשיש בין אילן לאילן לא פחות מארבע אמות. פירש הרשב"ם שתהא ראויה המחרישה לחרוש בינתים. ומ"ש ולא יותר על ט"ז אמה דחשיבי מפוזרים כדאשכחן בכלאים ספ"ד הנוטע את כרמו על ט"ז אמה ט"ז אמה מותר להביא זרע לשם וכתבו התוספות [דף פ"ג] דאף ע"ג דלענין כלאים כשהוא ט"ז אמה חשיב מפוזרים ואילו הכא דוקא ביותר מט"ז חשיב מפוזרים. היינו טעמא דגבי מכר מודדין אמות מצומצמות. אבל אמות כלאים הן אמות שוחקות ואי אפשר שלא יהא יותר מט"ז. לכך חשיבי מפוזרים. ע"כ. ואף על גב דבכלאים [פ"ד משנה ט'] פסקו הר"ב והרמב"ם מטעם הירושלמי כר"מ ור"ש דלא בעינן שיהא נטוע על ט"ז וכו' אלא בנטוע על ח' ח' אמות סגי. הכא פסק רבא בגמרא דהלכתא ט"ז אמה. וכתב נ"י שצריך לומר דשיעורא דכלאים ודקנייה אינם שוין. אלא דמכלאים שמצינו האי שיעורא דט"ז אמה. מייתינן ראיה דחשיב שיעור. ומשערינן ביה קנייה:

ישפה. דכיון דאין נטועין בשל מוכר כי אם בקרקע של לוקח. והמוכר לא שעבד לו קרקע שלו. אינו מניחן ליכנס בשלו מאחר שמזיקין לו. הרשב"ם: