מסכת בבא בתרא - פרק א - משנה ו

אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר, עַד שֶׁיְּהֵא אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה. וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעָה קַבִּין לָזֶה וְתִשְׁעָה קַבִּין לָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה וְתִשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה. וְלֹא אֶת הַגִּנָּה, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ חֲצִי קַב לָזֶה וַחֲצִי קַב לָזֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּית רֹבַע. וְלֹא אֶת הַטְּרַקְלִין, וְלֹא אֶת הַמּוֹרָן, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ, וְלֹא אֶת הַטַּלִּית, וְלֹא אֶת הַמֶּרְחָץ, וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד, עַד שֶׁיְּהֵא בָהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁיֵּחָלֵק וּשְׁמוֹ עָלָיו, חוֹלְקִין. וְאִם לָאו, אֵין חוֹלְקִין. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים, אֲפִלּוּ בְפָחוֹת מִכָּאן, יַחֲלֹקוּ. וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים, לֹא יַחֲלֹקוּ:

אין חולקין את החצר. אין אחד מן השותפין יכול לכוף את חבירו לחלוק החצר עד שיהא בו ארבע אמות לכל אחד מן השותפין חוץ מן הפתחים, שכל בית שבחצר צריך שיהיה לפני פתחו ארבע אמות לפרק משאו מעל חמורו, וחוץ מאותן ארבע אמות צריך שיהיה בחצר ארבע אמות אחרות לכל אחד מן השותפין לשאר תשמישים ואז יהיה בחצר דין חלוקה:

רבי יהודה אומר תשעה חצאי קבין. מר כי אתריה ומר כי אתריה. ולא פליגי. באתריה דר׳ יהודה היתה עושה תבואה, שדה בת תשעה חצאי קבין כשדה בת תשעה קבין באתרייהו דרבנן:

בית רובע. מקום לזרוע בו רובע הקב. ופסק ההלכה, אין דין חלוקה בקרקעות העומדות לחרישה ולזריעה אלא אם כן ישאר לכל אחד מן השותפים קרקע כדי עבודת יום אחד בחרישה [או בזריעה] וכיוצא בהן:

מורן וטרקלין. מיני פלטין הן:

כדי לזה וכדי לזה. כדמפרש ואזיל שלאחר שיחלוקו ויטול כל אחד חלקו יהיה בחלק כל אחד מהם מקום ראוי שיקרא טרקלין או מורן, שישאר בקצתו השם שהיה בכולו:

בזמן שאין שניהם רוצין. אין יכול האחד לכוף את חבירו לחלוק על כרחו. אבל יכול לכופו לענין גוד או אגוד, כלומר, קנה חלקי או מכור לי חלקך במה שהוא שוה:

וכתבי הקודש. תורה נביאים וכתובים:

לא יחלוקו. ודוקא כשהם בכרך אחד. אבל בכרכים הרבה כל ספר בפני עצמו, אם רצו חולקים:

אין חולקין את החצר עד שיהא בו ארבע אמות וכו'. פירש הר"ב חוץ מן הפתחים וכו' ובכל שותפות קאמר. בין שזכו מן ההפקר. בין שלקחו או ירשו. והיא דעת הרמ"ה בטור סימן קע"ב:

ולא את השדה וכו'. משום דסבירא ליה דבבציר מהכי לא חשיב למטרח עליה. נ"י. ומ"ש הר"ב ופסק הלכה כדי עבודת יום א' וכו' לא הוה ליה לסתום אלא לפרש דתנא בארץ ישראל קאי. אבל בבבל פסק הלכה וכו'. דלא אמרו בגמרא שיעור דעבודת יום א' אלא בבבל. ולא לחלוק על משנתינו. [*והר"ב נמשך אחר לשון הרמב"ם בפירושו וגם עליו קשה. אך בחבורו פ"א מהל' שכנים [הל' ד'] כתב לזה הפסק על בבל. ומה שהגהתי בפירש הר"ב או בזריעה כן הוא בפירוש הרמב"ם בהדיא. וכן מוכח בסוגיא. ב)[אמנם] בחבורו לא הזכיר אלא חרישה. וכן הוא בטור סימן קע"א. ומ"ש הר"ב וכיוצא בזה. כן כתוב בפירוש הרמב"ם ור"ל כגון פרדס של אילנות שיהיה כדי עבודת יום א' לכל א'. וכן שדה שמשקין אותו בכלי וכו'. כדכתב בחבורו בהדיא]:

תשעה קבין. כתב הרמב"ם שהיא קרקע שיש בשטחה ג' אלפים וז' מאות וחמשים שהסאה נ' על נ' כמפורש רפ"ז. וכשתכה חמשים בחמשים יהיה ב' אלפים ת"ק. וכל סאה ששה קבין. נמצא לתשעה קבין תוסיף עוד שיעור חצי סאה:

תשעה חצאי קבין. והוא שטח אלף תתע"ה אמה. ובפירוש הרמב"ם אלף תש"ן. והוא טעות סופר שצריך להיות אלף תתע"ה שהוא החצי מן ג' אלפים תש"ן:

בית רובע. פירש הר"ב רובע הקב. ובשטח בית ט' קבין שהוא שלשת אלפים שבע מאות וחמשים אמה. הם ל"ו רביעיות. שנמצא לשלשת אלפים ושש מאות. יהיה לכל רובע מאה. וישארו ק"ן אמה לשלשים ושש רביעיות. יעלה לכל רובע ארבע אמות וחומש. שכן ארבע פעמים ל"ו הן קמ"ד. וישארו ו' אמות שהן שלשים חומשים. ולכן מ"ש הרמב"ם שבית רובע הוא מאה אמה וחמש אמות. על צד הקירוב כתב כן. וכן הראה מקום שכבר ביאר כן בפ"ב מכלאים. ושם כתב שהוא עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש. וכ"כ עוד במשנה ה' בפרק דלקמן. וכשתחשוב בחשבון שמסרתי לך בפ"ב דעירובין לא תמצא מדתו כי אם ק"ד אמות וחומש. כמו שביארתי. כיצד עשה האמות לחומשים. יהיו נ"א חומשין על נ"א חומשין והכה נ"א בנ"א יהיו כ"ו מאות וחומש. וכל כ"ה חומשים. הם אמה. נמצא כ"ה מאות חומשים הם מאה אמות. והמאה חומשין הן ד' אמות. והמגיה בדברי הרמב"ם שבכאן מאה וד' אמה וחומש אמה לא הפסיד:

בזמן שאין שניהם רוצים. כתב הר"ב אבל יכול לכופו לענין גוד או אגוד כלומר קנה חלקי או מכור לי חלקך. וכן ל' הרמב"ם בפירושו. ומסיים שפירוש גוד או אגוד. קנה או אקנה. וכן פירש"י בגמרא דף י"ג. אלא שהוסיף לבאר גוד מלשון קציצה. כלומר קוץ דמים וכו'. ויהיה מענין גודו אילנא. אבל הרמב"ם שלא הזכיר פירוש קוץ. כתב ב"י סימן קע"א. ובכ"מ ספ"א מהלכות שכינים שמפרש גוד או אגוד כפירוש הערוך דהיינו משוך או אמשוך. [דתרגום וימשכו ונגידו] שהוא אומר לו אני קוצץ כך דמים בעד חלקך. או תמכרהו לי בעד זה הסך או אמכור לך חלקי בזה הסך. ועיין בפירוש הר"ב ריש מ"ז פרק בתרא. ומ"ש שם:

אבל בזמן ששניהם רוצים וכו' יחלוקו. כדתנן בריש פרקין ולא הדר תני ליה הכא אלא משום דבעי למתני סיפא ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו. גמרא דף ג':

וכתבי הקדש. כ"ד ספרים והיו רגילין לכותבן בגליון כס"ת שלנו לפיכך גנאי הדבר לחתכן. רש"י:

ולא יחלוקו. כתב הר"ב ודוקא וכו' אבל בכרכים הרבה וכו' אם רצו חולקין. וכשהם שני ענינים דכל חד וחד צריך להאי ולהאי. ולפיכך רצו אין לא רצו לא. גמרא דף י"ג ע"ב: