מסכת אבות - פרק ה - משנה יט

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנֹּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה) וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:

מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. לָמֵד מִמֶּנּוּ וְהוֹלֵךְ בִּדְרָכָיו:

עַיִן טוֹבָה. מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ חוֹמֵד מָמוֹן אֲחֵרִים. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאַבְרָהָם שֶׁאָמַר לְמֶלֶךְ סְדוֹם (בראשית יד) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לְךָ:

וְרוּחַ נְמוּכָה. עֲנָוָה יְתֵרָה. וְכֵן מָצִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר (שם יח) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר:

וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה. זְהִירוּת וְהַפְּרִישָׁה מִן הַתַּאֲווֹת. וּמָצִינוּ זֶה בְּאַבְרָהָם, דִּכְתִיב (שם יב) הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ, שֶׁעַד עַכְשָׁיו לֹא הִכִּיר בָּהּ מֵרֹב צְנִיעוּת. וּבְבִלְעָם אַשְׁכְּחַן עַיִן רָעָה, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהָיָה רַע בְּעֵינֵי הַמָּקוֹם שֶׁיֵּלֵךְ אֵצֶל בָּלָק וְהָיָה הוֹלֵךְ כְּדֵי לִטֹּל שָׂכָר, דִּכְתִיב (במדבר כב) אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב:

וְרוּחַ גְּבוֹהָה. דְּאָמַר (שם כד) נְאוּם שׁוֹמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן:

וְנֶפֶשׁ רְחָבָה. שֶׁאִם לֹא הָיָה רַב הַתַּאֲוָה לֹא הָיָה יוֹעֵץ לְהַפְקִיר בְּנוֹת מוֹאָב לִזְנוּת. וְאָמְרוּ חֲכָמִים (סנהדרין קה.) בִּלְעָם בּוֹעֵל אֲתוֹנוֹ הָיָה:

לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ. אַבְרָהָם אִקְּרֵי אוֹהֵב, דִּכְתִיב (ישעיה מא) זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. יֵשׁ, בָּעוֹלָם הַבָּא, וְאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה:

אַנְשֵׁי דָמִים. בִּלְעָם אִקְּרֵי אִישׁ דָּמִים, שֶׁהִפִּיל בַּעֲצָתוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל:

ונפש רחבה. פירש הר"ב שאם לא היה רב התאוה לא היה יועץ וכו' שמצות בני אדם אינם רק לפי דעתם כי הטובים לא יצוו ברע אבל יזהירו ממנו והכתוב אומר (במדבר ל"א) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. הרמב"ם:

אוכלין בעוה"ז. זה ע"ד יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעוה"ז כדפירש רש"י ברפ"ד דאלת"ה הרי כמה מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה הרעבים וצמאים בעוה"ז. אלא לפי שהם מסתפקין ואינם נצרכים לבריות. נקראו אוכלי עוה"ז. ועי"ל ששורת הדין הוא אומר אבל אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות להנחילו יותר בעוה"ב:

להנחיל אוהבי יש. פירש הר"ב בעוה"ב. ועיין בסוף מסכת עוקצין.

יורשים גיהנם. בעוה"ז כדאמרי' (יומא דף ע"ב) לא תירתו תרתי גיהנם: מד"ש:

אנשי דמים. פירש הר"ב בלעם שהפיל בעצתו וכו' והוא ג"כ איש מרמה בעשותו תחבולות לפעולת הרע. הרמב"ם: