מסכת אבות - פרק ד - משנה ז

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. וְהַגַּס לִבּוֹ בַהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ:

הַחוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין. בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. אִי נַמִּי, אוֹמֵר לְבַעֲלֵי הַדִּין שֶׁיִּתְפַּשְּׁרוּ:

פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה. שֶׁהַיּוֹצֵא מִבֵּית דִּין חַיָּב, שׂוֹנֵא לַדַּיָּן, שֶׁאוֹמֵר בְּלִבּוֹ לֹא הִפֵּךְ בִּזְכוּתִי:

וְגָזֵל. שֶׁמָּא יְחַיֵּב הַזַּכַּאי וְנִמְצָא שֶׁגָּזֵל בָּא עַל יָדוֹ:

וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. שֶׁמָּא יְחַיֵּב שְׁבוּעָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהּ וְנִמְצָא מֵבִיא לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא. אִי נַמִּי, קָרֵי תַּנָּא לִשְׁבוּעַת שֶׁקֶר שְׁבוּעַת שָׁוְא, כְּגוֹן הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי וְלָוָה, דְּבִשְׁעַת שְׁבוּעָה יָצְאָה מִפִּיו לַשָּׁוְא:

וְהַגַּס לִבּוֹ בַהוֹרָאָה. בְּלֹא עִיּוּן וּבְלֹא הַמְתָּנָה:

ושבועת שוא. פירש הר"ב בפירוש שני דקרי ליה תנא לשבועת שקר שבועת שוא וכו' דאמר רב דימי אמר ר' יוחנן בריש פרק ג' דשבועות דף כ' [ע"ב] אכלתי ולא אכלתי שוא. ופירש"י דלשון שוא לשון ולא כלום הוא כמו בחבלי שוא [ישעיה ה' י"ח] לשוא הכיתי את בניכם [ירמיה ב' ל']. אף כאן יצתה מפיו לבטלה. ואזהרתיה מלא תשא ע"כ. והייתי תמה דבמשנה ח' פרק ג' דשבועות דתנן איזוהי שבועת שוא ולא תנן להא דנשבע לשעבר. וי"ל דכי היכי דאמרינן התם [דף כ"א] למאן דפליג אדרב דימי וס"ל דאכלתי ולא אכלתי שקר [*ועיין ריש פ"ק דתמורה בדבור המתחיל וסופג וכו'] וקאמר בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא לשוא מה שוא לשעבר פירש"י נשבע לשנות את הידוע לאדם אף שקר לשעבר אתרבאי והכי נמי לרב דימי איכא למימר דכל לשעבר הוא בכלל נשבע לשנות את הידוע דמתני' ולפי שעיקר לשון שוא משמע יותר הנודע ומפורסם להכי תני לה נשבע לשנות הידוע. והוא הדין כל לשעבר דהוי בכלל שוא. [*אלא דאיתא בהדיא בסוגיא דפרק ג' דשבועות דף כ"א ע"ב דאכלתי ולא אכלתי חייב קרבן. ואילו בשבועת [שוא] פטור כדתנן התם ודמשום הכי תנן זו היא שבועת שוא למעוטי וכו' כמו שכתבתי שם. ואע"ג דההיא אליבא דרבין דפליג אדרב דימי. הא אמרינן נמי התם בריש דף כ"א אליבא דרב דימי. דאכלתי ולא אכלתי חייב קרבן]. ובמד"ש כתב בשם הר"י ן' שושן וז"ל תפס שבועת שוא ולא שבועת שקר שאפי' חייב שבועה בדין. והנשבע נשבע באמת. היא שבועת שוא מצד הטוען שיודע האמת. והנשבע על הידוע לאדם היא שבועת שוא עכ"ל. ואתיא מתני' כמאן דפליג אדרב דימי וסבירא ליה אכלתי ולא אכלתי שקר. ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. וכוותיה פסק הרמב"ם בריש הלכות שבועות. ועיין בפירוש הר"ב פרק דלקמן משנה ט'.

שוטה רשע וגס רוח. שוטה שמרבה עליו איבה. ורשע שאינו מקפיד אם יגזול או ישבע לשוא. ונוסף על זה גס רוח. שגסות רוחו היא שהביאתו לידי כך להורות ולדון לקנות לו שם כשם הגדולים אשר בארץ. מד"ש.