מסכת פסחים - פרק ז - משנה ט

הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין:

הפסח שיצא. חוץ לחומה:

ישרף מיד. בארבעה עשר ולא צריך לאשהויי עד הבוקר של ט״ו כדי שתעובר צורתו דהיינו שיבא לידי נותר. ומיהו ביום טוב לא מצי שריף ליה דאין שורפין קדשים ביו״ט:

נטמאו בעלים או שמתו. אין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר:

תעובר צורתו. ימתין עד שיבא לידי נותר, ואח״כ ישרפנו:

אף זה ישרף מיד. ר״י בן ברוקא לא פליג את״ק אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם דלא איחזי בשר באכילה והוה ליה כפסולו בגופו. ואין הלכה כר״י בן ברוקא:

הפסח שיצא. פירש הר"ב חוץ לחומה. כדין קדשים קלים שמחיצתן חומת ירושלים כדתנן במ"ח פ' בתרא דזבחים. ומפרשו הר"ב לקמן במי"ב. והרמב"ם שפירש שיצא מן הבית שנאכל בו צ"ע דזה שנפסל ביוצא מן הבית הוא בליל ט"ו בזמן אכילתו כמ"ש בפ"ט מהל' קרבן פסח אבל אנן קיימין בי"ד דלא נפסל ביוצא כי אם כשאר קדשים קלים. וכ"כ בהל' הנזכרת פ"ד הפס' שיצא מירושלי' או שנטמא בי"ד וכו':

ישרף מיד. עיין מ"ש סוף פ"ג בס"ד: