מסכת פסחים - פרק ד - משנה ד

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכֹל צָלִי בְלֵילֵי פְסָחִים, אוֹכְלִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל, אֵין אוֹכְלִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מַדְלִיקִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, אֵין מַדְלִיקִין. וּמַדְלִיקִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִים:

מקום שנהגו שלא לאכול. שנראה כאוכל פסחים בחוצה לארץ:

שנהגו להדליק את הנר ביום הכפורים. מפני שיום הכפורים אסור בתשמיש המטה, וכל זמן שהנר דולק לא ישמש שאסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר:

שנהגו שלא להדליק. שמא יראה אשתו ותשא חן בעיניו וישמש:

ומדליקין בבתי כנסיות. ובכל מקום שאין איש ואשתו מתייחדים שם:

שלא לאכול. לשון הר"ב שנראה כאוכל פסחים בחוצה לארץ וכן לשון הר"ן. ולא ידענא מאי קאמרי דהא מקום אכילת פסחים בכל העיר ולא בכל הארץ כדתנן בסוף פרק איזהו מקומן. ולשון רש"י כאוכל פסח בחוץ [*ומיהו בר"פ כיצד צולין (פסחים ע"ד.) דמייתי למתני' שם בסוגיא שם כתב ג"כ רש"י בחוצה לארץ ונ"ל שמאיזה תלמיד טועה הוגה כן ואין צ"ל אלא בחוץ]: