מסכת פסחים - פרק ד - משנה ג

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר בְּהֵמָה דַקָּה לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכֹּר, אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה, עֲגָלִים וּסְיָחִים שְׁלֵמִין וּשְׁבוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה. בֶּן בְּתֵירָה מַתִּיר בְּסוּס:

מקום שנהגו שלא למכור. דהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה:

ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה. דגזור רבנן שמא ישאיל או ישכיר בהמתו לעובד כוכבים, ואדם מצווה על שביתת בהמתו. אי נמי, פעמים שמוכרה לו ערב שבת עם חשיכה וצועק לה הישראל כדי שתלך לפני הקונה והיא מכרת קולו והולכת מחמתו, ונמצא מחמר אחר בהמתו בשבת:

עגלים וטייחין. קטנים אף על גב דלאו בני מלאכה נינהו מחלפי במכירת גדולים. ושבורים מחלפי במכירת שלמים:

רבי יהודה מתיר בשבורה. דאינה בת מלאכה לעולם. אבל בעגלים וסייחים מודה, כיון דלכי גדלי הוו בני מלאכה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

בן בתירא מתיר בסוס. הואיל ולרכיבה עומד והחי נושא את עצמו. ואין הלכה כבן בתירא. ועל ידי סרסור שרי למכור בהמה לעובד כוכבים בזמן שאין הבעלים מצויין שם בעת המכירה, דליכא למיחש שמא ישאילנה וישכירנה שהרי אינה שלו. ושמא תלך מחמת קולו ונמצא מחמר להא נמי ליכא למיחש, שאינה מכרת את קולו:

מקום שנהגו שלא למכור. פירש הר"ב. דהחמירו דלמא אתי למכור גסה ומקשה בגמרא פרק קמא דעבודת כוכבים למימרא דאיסורא ליכא מנהגא הוא דאיכא. והא תנן אין מעמידין בהמה בפונדקאות [של עכו"ם] מפני שחשודים על הרביעה בריש פרק ב' דע"ז. ומסיק דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תיעקר ועל בהמת ישראל הוא דלא חס אבל זו שקנאה חס עליה:

אין מוכרין להם בהמה גסה. פירש הר"ב דגזור שמא ישאיל וכו'. ויעשה העובד כוכבים מלאכה בשבת. וכן לשונו בפרק קמא דעבודת כוכבים משנה ו' ומה שכתב א"נ פעמים שמוכרה לו [ע"ש] עם חשיכה וצועק לה הישראל כו' ונמצא מחמר וכו'. וא"ת והרי כתב הר"ב בריש פ' בתרא דשבת דחיובא דמחמר כשטעונה מיהת כל שהוא. וא"כ תיפוק ליה מטעם הקדום דאדם מצווה על שביתת בהמתו. ותירצו בתוספות פרק קמא דעבודת כוכבים דמשום שביתת בהמתו לחוד לא הוה אסרינן מכירה דלית בה איסור כי אם לפי שעה בשעת מכירה דסמוך לחשיכה ודוקא שאלה ושכירה אסרינן משום שביתת בהמתו משום דעושה כל השבת אבל משום שעת המכירה דלפי שעה לא אסרינן אי לאו טעמא דמחמר דחמיר טפי. ע"כ. וכלומר שהוא לאו דבגופיה. ולי היה נראה דהכא מיירי שאחר הקנייה שכבר קנה העובד כוכבים יחמר הישראל לפי שירא פן יחזור העובד כוכבים ממקחו ויבא עמו לפחות לידי מחלוקת. אי נמי שלא יהא לו תרעומות מן העכו"ם מיד. ודכתב דמחמר אחר בהמתו לישנא דדינא דמחמר נקט דאיתמר בהאי לישנא בגמ' פרק בתרא דשבת משום דמסתמא בהמתו הוא דמחמר שהיא מכרת בקולו אבל ודאי דאיסור דמחמר איתא בשאר בהמה נמי דמאי שנא דאיסורא דגופיה הוא ובחד לישנא בגמרא איתא המחמר אחר בהמה בשבת כו' והשתא אתי שפיר דכיון שאחר הקנייה הוא. נמצא שאין זו בהמתו שיהא מצווה עליה בשביתתה אבל משום מחמר עביד איסורא אפילו כשאינה בהמתו כדאמרן. ויש לדקדק קצת מלשון הרמב"ם שכתב בפירושו שמא ימכרנה ע"ש ולא תיטב בעיניו ויחמר אותה בעליה וכו' ואי איתא דקודם הקנייה מיירי. לא היה צריך לכתוב אלא שמחמרה כדי שיקנה אותה אלא ודאי שכבר קנאה ומשום שלא ייטב בעיניו ורוצה לחזור ממקחו או להתרעם עליו הילכך מחמרה וכו' והואיל והמקח נגמר ונעשה ואין יכול לחזור בדין אין כאן איסור שביתת בהמתו. ומשום מחמר איכא כדאמרן. אלא שנראה קצת דדוקא בבהמתו אסר רחמנא דהא איסור דמחמר נמי מהך קרא דאיסור דשביתה הוא דנפיק לן וכתיב ביה ובהמתך. ושוב מצאתי בהר"ן דפרק קמא דעבודת כוכבים דמפליג נמי בין מחמר לשביתת בהמה כמו שכתבתי והפריז עוד דמיירי שיוכל לחזור בדין אם נמצא טעות במקחו שכן דרכן של בני אדם לקנות בהמה ואם יהיה טעות במקחו שיחזור ואפילו הכי לא הוי בהמתו הואיל והקנייה נעשית ונגמרה והביא ראיה לדבריו:

[*וסייחים. מפורש במ"ג פ"ה דבבא בתרא]:

ושבורים. פירש הר"ב מחלפי וכו' וכן פירש"י. ובמסכת עבודת כוכבים לא פירש הר"ב כן ושם אפרש בס"ד:

רבי יהודה מתיר בשבורה. פירש הר"ב דאינה בת מלאכה לעולם. והלכך מסתמא לשחיטה זבנה ולא משהי לה ולא חזי לה ישראל בי עובד כוכבים דתיפוק חורבה מינה לזבוני שלימה. רש"י:

בן בתירא מתיר בסוס. פירש הר"ב הואיל ולרכיבה עומד והחי נושא את עצמו. וכן פירש רש"י כאן ובמסכת עבודת כוכבים. ושם לא פירש כן הר"ב אלא בעומד לרכיבה לכולי עלמא שרי וכי פליגי במיוחד לעופות דבן בתירא סבר כל חי נושא את עצמו ורבנן סברי דוקא אדם. וכן כתבו התוספות דרש"י לא דק בפירושו זה דבפרק המצניע (שבת צד.) אמרינן דכולי עלמא סברי דאדם נושא את עצמו וכפירוש הר"ב שם משנה ה'. מכל מקום נראה לי לישב פירוש רש"י על הדרך שכתבו התוס' בפרק המצניע שחכמים אוסרים בכל הסוסים משום סוס המיוחד לעופות דלא חלקו חכמים בסוסים ע"כ. ולפיכך נקט רש"י סוס דרכיבה משום דרבנן דאסרי אפילו בסוס דרכיבה וניחא ליה לאשמעינן כח דרבנן דהלכה כמותם מלאשמעינן כח דרבי יהודה אע"ג דכח דהתירא הוא. וזה מחזיק לפסק הר"ב והרמב"ם בכאן ובמסכת ע"ז שכתבו דאין הלכה כבן בתירא ובגמ' דעבודת כוכבים אמר רבי יוחנן הלכה כבן בתירא אלא ודאי דלא הוה בגירסתם וכמו שכתבתי בכיוצא בזה בריש מכילתין. ותמה אני על הרב המגיד בפ"כ מהלכות שבת שכתב הרמב"ם ומותר למכור להם סוס שאין הסוס עומד אלא לרכיבת אדם לא למשוי והחי נושא את עצמו. וכתב ה"ה כבן בתירא ובגמ' וכו' אמר ר"י הלכה כבן בתירא ע"כ. ור"י גופיה קאמר בפ' המצניע דר"י בן בתירא סבירא ליה דאפי' עופות חי נושא את עצמו ומתיר אפי' במיוחד לעופות וכן פי' הרמב"ם במשנתינו דהכא ודעבודת כוכבים. והיינו כפי' התוספת דבמס' ע"ז ואם כן היאך אפשר לומר דפוסק כבן בתירא אלא כמ"ש בפי' המשנה דאין הלכה כבן בתירא. ול"ג בגמרא אמר ר"י הלכה כבן בתירא. ועוד בפרק המצניע אמרו ר' יהודה בן בתירא ור"נ אמרו דבר אחד ואיכא מ"ד דכל כה"ג שיטה היא ואין הל' כחד מינייהו. מיהו הר"ן חולק בזה בפ"ק דסוכה. מכל מקום הואיל ולא אפסק הלכתא פסק כת"ק: