מסכת מועד קטן - פרק ג - משנה ג

וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד, קִדּוּשֵׁי נָשִׁים, גִּטִּין וְשׁוֹבָרִין, דְּיָתֵיקֵי, מַתָּנָה וּפְרוֹזְבּוּלִין, אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן, שִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִים, וְשִׁטְרֵי בֵרוּרִין, וּגְזֵרוֹת בֵּית דִּין, וְאִגְּרוֹת שֶׁל רָשׁוּת:

קדושי אשה. כותב על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי, ומקדש בו האשה אע״פ שאין בו שוה פרוטה. ולפיכך מותר לכתוב במועד שמתירא שמא יקדמנו אחר והוה ליה דבר האבד:

גיטין. שרוצה לצאת בשיירא, ואם אינו כותב עכשיו תשאר זאת עגונה:

ושוברים. שאם יאמר הלוה לא אפרע חובך אם אין לי שובר ממך, שומעין לו, וילך לדרכו, ונמצא זה מפסיד את מעותיו:

דייתיקי. מתנת שכיב מרע. ופירוש דייתיקי, דא תהא למיקם ולהיות, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו.

מתנה. מתנת בריא. ואי לא כתיב להו מפסיד המקבל, דשמא יחזור בו הנותן:

ופרוזבולין. שלא תשמט שביעית ויפסיד את מעותיו. פרוזבול, פרוז בולי. ופרוז בוטי, כלומר תקנה לעשירים שלא יעברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט״ו:ט׳) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ותקנה לעניים שימצאו ללוות. בולי עשירים. בוטי עניים. והלל תקן פרוזבול, שטר שכותבין בו מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין שכל שטר שיש לי על פלוני אגבנו כל זמן שארצה. ושוב אין שביעית משמטת הלואתו, דהוי כאילו גבו ב״ד את חובו, ושוב לא קרינן ביה לא יגוש את רעהו:

אגרות שום. ששמו ב״ד נכסי לוה ונתנו למלוה:

אגרות מזון. שמכרו ב״ד את הקרקע למזון האשה והבנות, וכותבין מעשה ב״ד על זה. א״נ מי שקיבל עליו לזון את בת אשתו:

מיאונים. קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, יכולה למאן בבעלה ולומר אי אפשי בפלוני בעלי, ויוצאה בלא גט. ושטר שכותבין לעדות דבר זה, נקרא שטר מיאונים:

שטרי ברורין. שבררו להם דיינין, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, וכותבין שטר שלא יחזרו בהן הבעלי דינים:

וגזירות ב״ד. פסק דין שפסקו הדיינים:

אגרות של רשות. צווי השלטון. כמו ואל תתודע לרשות, הוו זהירים ברשות. וי״מ אגרות של שאלת שלום שכותבים בין אדם לחבירו:

ושוברין. כתב הר"ב שאם יאמר הלוה כו' שומעין לו. פירש הב"ד. ומיירי שאבד המלוה שטר חוב כדכתב הר"ן:

מתנה. כתב הר"ב ואי לא כתיב להו מפסיד המקבל. דשמא יחזור בו הנותן. לאו חזרה ממש דהא מתנת בריא בלא קנין לא סגי. אלא שיחזור ממה שהיה ויאמר שלא כך היה. וז"ל הר"ן. ואם לא נכתב עדותן. יאמר הנותן לא היה כך:

ופרוזבולין. כתב הר"ב בוטי עניים דכתיב (דברים ט״ו:ח׳) העבט תעביטנו. ומי הם הלווים עניים. גמרא פרק ד' דגיטין דף ל"ז. ועיין מ"ש במש' ב' פ' בתרא דשביעית. ואם לא יכתבנו עכשיו והוא רוצה לילך. יעבור שביעית ויפסיד חובו. הר"ן:

אגרות שום. פי' הר"ב ששמו ב"ד נכסי לוה כו' וקורעין לו שטר חוב. כדאמרינן כל שומא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא דמלוה לאו שומא הוא. ואם העדים רוצים ללכת. יהיה המלוה קרח מכאן ומכאן [*כן נ"ל. ופירוש זה של הר"ב כתב גם כן בטור סימן תקמ"ה. אבל רש"י פירש אגרות שום בכך שמו ב"ד שדה זו. ונתנו לאחים כך וכך נגדו. ע"כ. ולהירושלמי אגרות שום. שום היתומים ע"כ. ומיהת קרוב לשמוע. שהטור והר"ב ג"כ ע"פ הירושלמי פירשו לפירושם. ועיין בריש פ"ו דמס' ערכין] ול' אגרות עיין בסוף פ"ק דב"מ:

ואגרות מזון. כתב הר"ב א"נ מי שקיבל עליו לזון בת אשתו. וכ"פ רש"י. וקשיא מי גרע ממתנה. ומאי קמ"ל:

ומיאונים. פי' הר"ב קטנה כו' יכולה למאן בבעלה קודם שתביא שתי שערות. ולומר אי אפשי בו וכו'. ואם לא יכתבו השטר עכשיו שמא תביא ב' שערות לאחר המועד ושוב אינה יכולה למאן. ותשב עמו שאינה חפצה באותו בעל. הר"ן:

ושטרי בירורין. פירש הר"ב שבררו להן דיינין וכו' ואם לא יכתבו עכשיו. שמא ילך לו ויבוטל השלום ר"ן ועיין במשנה ד' פרק בתרא דב"ב:

וגזירות ב"ד. כתב הר"ב פסק דין כו' שאם לא יכתבו עכשיו שמא ישכחו הדבר. ולא יפסקו פעם אחרת כן. הר"ן:

ואגרות של רשות. פירש הר"ב צווי השלטון. כפירש"י. ועיין בפי' משנה י' פרק א' דאבות. וענינו כמ"ש הר"ן שהנשיא נותן רשות לזה לדון. ולומר לעם הוראותיהן ונקראין פתקא דרבנותא ושוב אם טעה לא ישלם. ואם אין לו שטר. ישלם מביתו. ע"כ. וכתב עוד הר"ב. וי"מ אגרות של שאלת שלום. בירושלמי. וטעמא כתב הרמב"ם. מפני שאין אדם נזהר בתקונן מאוד. וה"ל כמעשה הדיוט. ולדבריו צריך שיהיה לצורך המועד. כדלעיל במשנה ח' פ"ק. לענין תפירת הדיוט. וכ"כ ב"י לענין כתיבת חשבונותיו. והראב"ד כתב דשמא לא יזדמן לו מוליך הכתב. כלומר והוי דבר האבוד: