מסכת יומא - פרק ז - משנה ב

הָרוֹאֶה כֹהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא, אֵינוֹ רוֹאֶה פַר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִים. וְהָרוֹאֶה פַר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִים, אֵינוֹ רוֹאֶה כֹהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא. וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה, וּמְלֶאכֶת שְׁנֵיהֶן שָׁוָה כְאֶחָת:

לא מפני שאינו רשאי. דמהו דתימא הרואה עבודה אחת אינו רשאי להניחה כדי לילך לראות עבודה אחרת דאין מעבירין על המצות, וראיית עבודה מצוה היא משום ברוב עם הדרת מלך, קמ״ל דלא מעבר מצוה הוא, כיון שאינו עסוק בה:

ומלאכת שניהן שוה כאחת. ואע"ג דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ז) יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו. בתר אילו ואיל העם ואימורי חטאת. יליף בגמרא. דכתיב נמי והמשלח בתר הכי ומה המשלח דמעיקרא דאין עמידה שלו אלא עד מתן דמים דחבירו. כמ"ש הר"ב בריש פרק ו'. ה"נ והשורף יכבס דמעיקרא. וקראי דלא כסדרן כדלקמן: