מסכת יומא - פרק ו - משנה ד

וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים, שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ, טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא. מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ מְלַוִּין אוֹתוֹ עַד סֻכָּה הָרִאשׁוֹנָה. עֶשֶׂר סֻכּוֹת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד צוּק, תִּשְׁעִים רִיס, שִׁבְעָה וּמֶחֱצָה לְכָל מִיל:

וכבש. כמין מעלה עשו, שהוא גבוה ויוצא דרך הכבש חוץ לעזרה וחוץ לעיר כדי שלא יוכלו הבבליים ליגע במשלח. לפי שהיו רגילין לתלשו בשערו ואומרים לו טול מהר וצא ואל תשהא עונותינו אצלנו עוד:

מיקירי ירושלים. מחשובי ירושלים:

עד סוכה ראשונה. סוכות עשו לו בדרך והולכין בני אדם לגור שם לפני יוה״כ שמלוין אותו מסוכה לסוכה:

תשעים ריס. היו מירושלים ועד הצוק. כל הר גבוה וזקוף קרוי צוק:

שבעה ומחצה. ריסין לכל מיל. אני שמעתי דרוס גרסינן בוי״ו. והם מאתים וס״ו פסיעות כחשבון רוס. נמצאו ז׳ ריסין ומחצה אלפים פסיעות פחות ה׳, קרוב למדת תחום שבת, וצ׳ ריס הם י״ב מיל:

הבבליים לא בבליים היו אלא אלכסנדריים כו'. בגמרא. כמ"ש הר"ב בפי' משנה ז' פרק י"א דמנחות:

צוק עיין במשנה ו':

שבעה ומחצה לכל מיל. [כתב הר"ב] שהן י"ב מיל. וז"ל התוספות בפ"ב דב"ב דף כ"ג. פעמים נותן שיעור בריסין ופעמים במילין. ופעמים בפרסה ע"כ. ופי' הר"ב רו"ס פסיעות כו'. עיין משנה ד' פ"ד דעירובין. והא דתנן התם במשנה ח'. וכן ברפ"ה דנשכר לזויות. מסקי בתוספות דהכא דדוקא כשהולך מקרן דרומית מערבית של עולם למזרחית צפונית. אבל ההולך ממזרח העולם למערבו או מצפון לדרום אין נותנין לו זויות דאלת"ה הרי היה יכול לילך בכאן יותר מאלפים אמה כפי אלכסונן שהן ת"ת אמה תרי חומשיהן ע"כ וכבר כתבתי בזה שם רפ"ה: