מסכת יומא - פרק ג - משנה ד

פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. פָּשַׁט, יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפֵּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב, וְלָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד. קְרָצוֹ, וּמֵרַק אַחֵר שְׁחִיטָה עַל יָדוֹ. קִבֵּל אֶת הַדָּם וּזְרָקוֹ. נִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר, וּלְהֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וּלְהַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָאֵבָרִים וְאֶת הַחֲבִתִּין וְאֶת הַיָּיִן:

סדין של בוץ. כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ, לפי שהוא רגיל לשמש כל השנה כולה בבגדי זהב:

ונסתפג. ונתקנח:

וקדש ידיו ורגליו. מן הכיור. שצריך לכל חליפות בגדי היום קדוש לפשיטה וקדוש ללבישה. וטבילה ראשונה זו שהפשיטה של בגדי חול היא, לא הוצרך קדוש ידים ורגלים על הפשיטה:

קרצו. שחטו ברוב שני סימנין, הכשר שחיטה בלבד:

ומירק אחר. וגמר כהן אחר בשחיטה. לפי שאין קבלת הדם כשרה אלא בכהן גדול וצריך למהר ולקבל:

על ידו. בשבילו. אי נמי על ידו, אחריו וסמוך לו כמו ועל ידו החזיק. בספר עזרא {ג׳}:

פשט ירד וטבל כו'. כתב הר"ב וטבילה ראשונה זו כו' לא הוצרך קדוש כו'. ואקשינן בגמרא דתשעה הוו ולעיל תנן עשרה קדושין. ומשנינן קדושא בתרא כי פשיט בגדי קדש ולבש בגדי חול עביד ליה התם. [*ועיין במשנה ו']:

[*ונסתפג. פי' הר"ב ונתקנח עיין מ"ש במשנה ה' פ' כ"ב דשבת בס"ד:

וקדש ידיו ורגליו. פי' הר"ב מן הכיור וכן פי' רש"י. ולא דייקא דהא תנן בפרק דלקמן משנה ה' והיום בקיתון של זהב. וכן כתב הרא"ש בכאן]:

קרצו. כדכתיב (ירמיה מ"ו כ') קרץ מצפון בא בא. ומתרגמינן [עממין] קטולין מציפונא ייתון עלה. גמרא:

ומרק. נקרא השלמת הפעולה איזה פעולה שתהיה. הרמב"ם. והושאל ממורק ושטף (ויקרא ו') ומרקו הרמחים (ירמיהו מ״ו:ד׳) שענינם צחצוח וגמר כלי על שלימת צחצוחו:

על ידו. כתב הר"ב בשבילו. וכתב רש"י כמו קוצץ אדם ע"י עצמו (דתנן במשנה ו' פ"ז דב"מ):

ולהטיב את הנרות. עיין במשנה ב' דפרק קמא:

ואת האברים ואת החביתים. תימה דלא תנן והסלת והרמב"ם העתיק גם כן המשנה כלשונה בפ"ב מהלכות עבודת יום הכפורים: