מסכת ביצה - פרק ד - משנה ה

אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ, וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם, אֲבָל מְכַבְּשִׁין, וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפֹּת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בְבַקַּעַת, וְכֵן בְּדֶלֶת, וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בְמַקֵּל בְּיוֹם טוֹב, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר:

ואין חותכין את הנייר. שנותנין בו שמן, ועומד בפני האש כ״ז שהשמן בתוכו, ואינו נשרף:

מליח. דג:

אין גורפין תנור וכירים. אם נפל לתוכן מטפולה של תנור ומן הטיח, אין גורפין אותן דמתקן מנא הוא. ואתיא כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי:

מכבשין. משכיבין את האפר ואת העפר כדי שיהיה חלק. ואם א״א לו לאפות אלא א״כ גרף, מותר:

מקיפין. מקרבין זו אצל זו. כמו אין מקיפין בריאה:

לשפות. לערוך ולהושיב עליהם קדרה והאור בין שתי החביות. ואסר לה משום דדמי לבנין:

[ואין סומכין] את הקדרה בבקעת. דלא נתנו עצים אלא להסקה. ובקעת, עצים שנתבקעו:

וכן הדלת. אין סומכין אותה בבקעת, דעצים מוקצים הם אצל כל תשמיש חוץ מן ההסקה:

ואין מנהיגים את הבהמה במקל. משום דנראה כמוליכה למכור בשוק:

אין שוברין כו'. כשצולין דגים על האסכלה. חותכין קנים. או קש שבלים. או שוברים חרסים. או חותכין נייר וכו'. וסודרין ע"ג האסכלה. מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג. רש"י:

[*אבל מכבשין. פי' הר"ב משכיבין את האפר ואת העפר. כדי שיהיה חלק. ומסיים רש"י משפילו ומשווהו. שלא יגע בפת שמדובקין בדפנותיו וישרפנו. מכבשין פרימברי"א בלע"ז [*)צו זאממען דריקען, איינפרעססען.] עכ"ל. ואע"ג דבגורפין לא הזכירו אפר חד מתרי תלת נקטי]:

ואין מקיפין. פירש הר"ב מקרבין. וכ"כ רש"י ועיין פרק ד' משנה ג' דמסכת תרומות. ומ"ש הר"ב כמו אין מקיפין בריאה. וכן לשון רש"י והר"ן. והחכמת שלמה לא הגיה בזה. ותמהני דבהדיא אמרו רבי יוחנן ורבי אלעזר בפרק ג' דחולין בגמרא דף נ' ע"א. דמקיפין בריאה ואין חולק עליהם. ויש למחוק מלת אין. א"נ יש להגיה בבועי. דהכי איתא התם סוף דף מ"ו ע"ב. דאין מקיפין בבועי. וכתבו הר"ב בסוף פ"ג דשקלים. [*ובמשנה ה' פרק י"א דשבת]:

לשפות. פי' הר"ב לערוך ולהושיב כו'. ולשון עברי הוא כמו שפות הסיר דמלכים ב' ד' [ל"ח] ויחזקאל כ"ד [ג']. ומ"ש הר"ב ואסר לה משום דדמי לבנין. מסיים רש"י ומדרבנן משום דמתחזי כאהלא:

ואין סומכין את הקדרה בבקעת. פירש הר"ב דלא נתנו עצים אלא להסקה. גמרא. ופירש הר"ן שכיון שאין מיוחדין אלא להסקה בלבד אין תורת כלי עליהם. ויש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות. ע"כ. והיינו דתנן בקעת שנתבקע להסיק ואפ"ה אין סומכין כו'. ורש"י פירש בגמ' דף ל"ג ע"ב. דעצים הואיל ודרכן לדבר האסור. כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה:

וכן בדלת. הר"ב העתיק וכן הדלת. ולא שגורס כן במשנה דהא בגמרא פריך בדלת ס"ד. ומשני אימא וכן הדלת. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי הגירסא וכן הדלת. ואולי כן גירסת הר"ב. גם ל"ג בבבלי הפירכא וכו']:

ואין מנהיגין את הבהמה במקל. פי' הר"ב משום דנראה כמוליכה למכור בשוק. גמ'. וכתב הר"ן וכי תימא ולמה לן האי טעמא תיפוק ליה משום מוקצה. דהא לא נתנו עצים אלא להסקה. איכא למימר נפקא מיניה דאפילו אזמניה מאתמול דלאו מוקצה הוא. אפ"ה אסור. משום דנראה כו' ע"כ. וקושיתו מבוארת. דקשיא ליה לאוקמא מתני' בתרי טעמי. ודלא כמ"ש הב"י סוף סי' תקכ"ג שהוקשה לו דתיפוק ליה משום מוקצה לפי שאפילו רבי שמעון מודה במוקצה כי האי. דזו מנין לו. ועוד דבהדיא איתא איפכא בגמרא דס"ד דר"א בר"ש מתיר מטעמא דס"ל כאבוה דלית ליה מוקצה. ואמרינן דלא. אלא בהא אפילו ר"ש מודה מטעמא דמחזי כאזיל לחינגא. [*ותו דאדלפי שלא נתנו עצים כו' כדלעיל בד"ה ואין סומכין מסיים באותה ברייתא ור"ש מתיר].