מסכת ביצה - פרק ד - משנה ד

אֵין פּוֹתְחִין אֶת הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כְלִי. וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוֹתְכָהּ בָּאוּר לִשְׁתֵּי נֵרוֹת:

אין פוחתין את הנר. ליטול אחד מן הביצים של יוצר חרש ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר, מפני שעושה כלי:

ואין עושין פחמין. דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב, ופתילה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשייה ותיקון

ואין חותכין אותה לשנים. לפי שהוא מתקן כלי. ולמעכה ביד מותר:

חותכה באור. נותן שני ראשי הפתילה בפי שתי נרות שצריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע, דהשתא לא מוכח דלתקונא מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא. והלכה כר׳ יהודה:

אין פוחתין את הנר. פירש הר"ב ליטול מן הביצים כו' מפני שעושה כלי. וכפירש"י. והא קמ"ל דאע"ג דאינו כלי לענין קבלת טומאה עד שיצרפנו בכבשן כסתם מתניתין דספ"ד דכלים. ואע"ג דבסוגיא דגמרא ע"פ הברייתא משמע דבהך פחיתה חזי נמי לקבולי טומאה. וזה אי אפשר קודם שנצרף בכבשן דהוי כלי אדמה. ומשום כך פירשו התוס' בענין אחר וגם הר"ן פי' בענין אחר. [מ"מ] הואיל וע"פ מתני' דכלים מיפרשא שפיר כפירש"י. הלכך לא נטה הר"ב מפירושו. וגם הטור בסי' תקי"ד לא כתב אלא פירש"י:

רבי יהודה אומר. כתב הר"ב והלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם. ותמה הרא"ש לפסוק כיחידאה ותי' הב"י דטעמא מדסתם בר קפרא בברייתא כר' יהודה אלמא הלכתא כוותיה: