מסכת ביצה - פרק ב - משנה ה

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ:

לא יחם אדם חמין לרגליו. אוכל נפש התירה התורה, ולא להבעיר אור בשביל רחיצה:

ובית הלל מתירין. דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה כשיש בה צורך איזו הנאה. ופסק הלכה דחמין שהוחמו ביו״ט רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו, דגזרו יו״ט אטו שבת. וחמין שהוחמו מעיו״ט רוחץ בהן כל גופו ביו״ט:

לרגליו. ה"ה לפניו וידיו וחדא נקט. ואפשר דרבותא נקטי דלרחוץ הרגלים בחמין הוה דבר שוה לכל נפש [כדלקמן משנה ז'] יותר מפניו וידיו שכן פניו וידיו רגילים יותר לרחוץ בצונן:

אלא א"כ ראויין לשתייה. ומיירי כגון ששתה [מהן] ומרבה לרחוץ רגליו. דאי לא תימא הכי הא לית להו לב"ש מתוך. והכי איתא בהדיא בירושלמי דלבית שמאי צריך לשתות מהן. תוס'.

ובית הלל מתירין. כתב הר"ב דמתוך כו'. כשיש בו צורך [איזו] הנאה. עיין במשנה ה' פ"ק.

עושה אדם מדורה כו'. ובית הלל קתני לה כדאיתא בברייתא: