מסכת ביצה - פרק א - משנה ט

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מָנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין. מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְבוּאָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה:

אין משלחין ביום טוב. דורון איש לרעהו:

אלא מנות. דבר מוכן שאינו עשוי להניחו למחר, כגון חתיכות בשר ודגים:

וב״ה אומרים כו׳ ולא שרו ב״ה אלא לשלוח ע״י אדם אחד או שנים, אבל שלשה בני אדם או יותר נושאי מנחה אסור, דאוושא מלתא טובא ונראין כמוליכין למכור בשוק:

אבל לא תבואה. שאינה ראויה לאכילה, שהרי צריכה טחינה ואין טוחנין ביו״ט:

ור׳ שמעון מתיר בתבואה. שיכול לכתשה במכתשת קטנה ויבשלה מעשה קדרה. ואין הלכה כר״ש:

אבל לא תבואה. פירש הר"ב שהרי צריכה טחינה. ואין טוחנין ביו"ט. ומסיים רש"י והר"ן. שהיה לו לטחון מאתמול ולא תפיג טעמה. ע"כ. וקשיא לי א"כ לשתרי בהטייה מידי דהוה אשחיקת מלח דודאי שהוא תולדה דטוחן ככל שחיקת תבלין וסמנין שכתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות שבת שהם תולדה דטוחן. ומיהו הר"ן ברפ"ג נתן טעם אחר. ואמר דלהכי אסרו חכמים טחינה לפי שהיא מלאכה הנעשית לימים הרבה. ושחיקת פלפלין אע"פ שהיא תולדתה אין אותה שחיקה נעשית באותו ענין שהיא נעשית לימים הרבה. שזו במדוך. וזו ברחיים. ואף פלפלין ברחיים שלהם [דמתניתין ח' פ"ב] אינה כדרך טחינת חטים לימים הרבה. ע"כ. וכתב הרא"ש דדמי לעובדא דחול. ועיין רפ"ג.

ורבי שמעון מתיר בתבואה. כתב הר"ב שיכול לכותשה וכו'. ות"ק אזיל בתר רובה. המגיד פ"ה מהל' יו"ט: