מסכת ביצה - פרק א - משנה ו

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, גְּזֵרָה שָׁוָה, חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה, כָּךְ אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בַּתְּרוּמָה, שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ, תֹּאמְרוּ בַמַּתָּנוֹת, שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן:

אין מוליכין חלה. ביו״ט. אף על פי שמותר בהפרשתה לא שרו ליה בהולכתה, אלא תיקון עיסתו התירו לו ולא יותר:

מתנות. הזרוע והלחיים והקיבה:

גזרה שוה. לאו דוקא, דכולה מדרבנן גזרו משום גזירה דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו״ט. אלא דומיא דג״ש:

מתנה לכהן. מכ״ד מתנות כהונה:

כשם שאין מוליכין את התרומה וכו׳ הך מתניתין אדחיא לה בגמרא, דלא נחלקו ב״ש וב״ה שמוליכין חלה ומתנות. לא נחלקו אלא בהולכת תרומה, שב״ש אומרים אין מוליכין, וב״ה אומרים מוליכין. אמרו להן ב״ה לב״ש חלה ומתנות מתנה לכהן, ותרומה מתנה לכהן, כשם שמוליכין את המתנות כך מוליכין את התרומה. אמרו להם ב״ש לא, אם אמרתם בחלה ומתנות שזכאי בהרמתן, שנתנו חכמים כח ורשות בהפרשתן. לפי שהחיוב שלהן בא ביו״ט דלשין ושוחטין ביו״ט, וכיון שהותרו אותן של יו״ט שרינן להו להוליך אפילו אותן שנעשו מערב יום טוב, תאמרו בתרומה שאינו זכאי בהרמתה, שהרי א״א שיבא חיוב תרומה לכרי ביום טוב, לפי שאין חיוב תרומה אלא משעת מריחה בכרי ואין ממרחין ביום טוב, הלכך אין מוליכין תרומה ביום טוב:

אין מוליכין חלה ומתנות. פי' הר"ב דתיקון עיסתו התירו לו ומתנות אף הן הרמתן הותרו לו. ואע"פ שאין טובלין [כשאר טבל] לאסור הבשר [כמו שכתב הר"ב במשנה ג' פ"י דחולין] מיהו אם לא פירש שאר הבשר מהן הרי הוא אוכלן ועובר בעשה. רש"י. [*והר"ב במשנה ד' פרק ד' דדמאי כתב שאסור ליתן כו'. וכ"כ שם בשם הר"ש והרמב"ם. וכן כתבו התוספות דהכא ושכן משמע בירושלמי בהדיא כו']: שאינו זכאי בהרמתה. כתב הר"ב לפי שאין חיוב תרומה אלא משעת מריחה בכרי. ואין ממרחין ביו"ט. בתבואה שייך מירוח. ושארה עיין בפ"ק דמעשרות אימתי גרנן. אע"פ דבירק מלוי כלי סגי כדתנן התם במשנה ה' ירק דחיוב תרומתו מדרבנן לא אריא: