מסכת עוקצים - פרק א - משנה ד

אֵלּוּ לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב, וְחֻלְפוֹת תְּרָדִים, וְהַלֶּפֶת, אֵת שֶׁדַּרְכָּם לִגָּזֵז וְנֶעֱקְרוּ. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא בְכֻלָּן וּמְטַהֵר בְּשָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב וְהַלָּפֶת:

אלו לא מטמאין. שאין חשובין לא שומר ולא יד:

קולסי כרוב. רמב״ם פירש, ראשי הכרוב שיוצאים מהם גידים שסובבים (מסובכים צ״ל), דרך מוכרי הכרוב שכורתים אותן ומשליכין אותן:

חליפות התרדים. שרשי התרדים שמשאירים בקרקע כשחותכים התרדים כדי שיחליפו ויעלו אחרים תחתם:

את שדרכן ליגזז. הדברים שדרכם לגוזזן ולא לעקרן עם שרשיהם, אם עקרן אין השרשים מטמאין, לפי שאינן לא יד ולא שומר:

ר׳ יוסי מטמא בכולן. דכולם חשובים יד לאוכל, חוץ מקולסי כרוב והלפת שאותן גידין הסובבים [המסובכים] אינן חשובים לא יד ולא שומר. ואין הלכה כר׳ יוסי:

שרשי קולסי כרוב. הר"ב העתיק קולסי כרוב. וכתב רמב"ם פי' ראשי הכרוב כו' אבל סיומא דהרמב"ם. והם שרשי קולסי כרוב:

וחלפות תרדים. פי' הר"ב שרשי התרדים כו' ובמשנה ז' פ"ג דערלה מפרש בע"א:

והלפת. כלומר חלפות הלפת. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהט"א (הלכה כ"א):

ר"י מטמא בכולן. כתב הר"ב דכולן חשובים יד לאוכל. ובתוספתא הביאה הר"ש. כל הנעקרים כו' רי"א אם לקטן לתלותן בחופתו או על פתח חנותו. הרי אלו מטמאין. וכן היה רי"א שרשי חלפות התרדין טמאים. מפני שנאכל עמהן. ע"כ. ולפי זה חלפות תרדין מצטרפין. וכסברת ר"י דסוף פרקין גבי עוקץ דלעת. אבל מן המשנה נראה דלא קאמר לענין צרוף. וראיתי בתוספתא פ"ב דטבול יום. דגרס מפני שנמכרין עמהן: