מסכת נגעים - פרק יא - משנה יב

בֶּגֶד הַמֻּסְגָּר שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן טְהוֹרִים. קְצָצוֹ וַעֲשָׂאוֹ מוֹכִין, טָהוֹר, וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ. וְהַמֻּחְלָט שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּם טְמֵאִין. קְצָצוֹ וַעֲשָׂאוֹ מוֹכִין, טָמֵא, וְאָסוּר בַּהֲנָיָתוֹ:

בגד המוסגר. שהיה בו נגע וצבעו ואין הנגע ניכר בו:

כולן טהורים. דאת הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הספק:

ועשאו מוכין. קרעים קטנים פחותים משלש על שלש, אלא שלא הובדלו לגמרי:

כולן טמאין. דכיון שנזקק לטומאה אין הספק מטהרו:

טמא ואסור בהנאתו. דהא שריפה בעי:

בגד המוסגר. כתב הר"ב שהי' בו נגע וצבעו. וכך פי' הר"ש. משום דמוכח מת"כ דמיירי אף בימי הסגירו. ולא באותו שנטהר בקריעת הנגע. דמרבה ליה בת"כ מצרעת ממארת שכל זמן שיקרא צרעת *[ואפילו מוסגר]. תן בו מארה. ואל תהנה בו. ואי לאו דצבעו הוה מינכר בנגעו. וכתב מהר"ם וכגון שהי' לו שאר בגדים צבועים ונולד בהן נגע. ע"כ. ונ"ל דלרווחא דמלתא כתב שנולד בהן נגע. וכלומר שאפילו אם ע"י הצבע לא הלך לו הנגע. משכחת לה. היכא דאית ליה כבר בגדים צבועים ולאחר שנצבעו נולד בהן נגע. שהם אינם מיטמאים בנגעים. כדתנן לעיל מ"ג:

*[כולם טהורים. לשון הר"ב דאת הודאי הוא מטמא כו' כדפי' לעיל בספ"ה לענין אדם. הר"ש ואע"ג דהתם קרא דייק הכי. אין להחמיר בנגעי בגדים יותר מבנגעי אדם:

קצצו כו' טהור. ואין ללמוד מצרעת ממארת דההוא במוחלט כתיב. אלא דמצרעת ילפינן אף למוסגר. כדלעיל. והדר ממעיט בת"כ לקצצו כו' במוסגר. מדכתיב כי צרעת. ונ"ל דלאו מכי דריש. אלא כלומר קרא אחרינא כתיב גבי ושרף. כי צרעת. וטעמא למה לי. אלא לחלק דתן מארה בושרף ולא באינו שורף הא כיצד אלא קצצו וכו':

ואסור בהנייתו. פי' הר"ב דהא שרפה בעי וכ"כ הרמב"ם והר"ש. ולא ידעתי למה לא כתבו מדכתיב ממארת תן בו מארה כו' כדלעיל. ועוד שהרי מצינו שרפה במותר בהנאה בתרומה טמאה כדתנן במשנה ה' פרק אחרון דמסכת תמורה: