מסכת מקוואות - פרק ט - משנה ב

קִלְקֵי הַלֵּב וְהַזָּקָן, וּבֵית הַסְּתָרִים בָּאִשָּׁה, לִפְלוּף שֶׁחוּץ לָעַיִן, וְגֶלֶד שֶׁחוּץ לַמַּכָּה, וְהָרְטִיָּה שֶׁעָלֶיהָ, וּשְׂרָף הַיָּבֵשׁ, וְגִלְדֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפֹּרֶן, וְהַמִּלְמוּלִין, וְטִיט הַיָּוֵן, וְטִיט הַיּוֹצְרִים, וְגֵץ יְוֵנִי. אֵיזֶהוּ טִיט הַיָּוֵן, זֶה טִיט הַבּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מ), וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן. טִיט הַיּוֹצְרִין, כְּמַשְׁמָעוֹ. רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר בְּשֶׁל יוֹצְרִין וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל מָרֵקָה. וְגֵץ יְוֵנִי, אֵלּוּ יִתְדוֹת הַדְּרָכִים, שֶׁאֵין טוֹבְלִין בָּהֶן וְלֹא מַטְבִּילִין אוֹתָן. וּשְׁאָר כָּל הַטִּיט, מַטְבִּילִין בּוֹ כְּשֶׁהוּא לַח. וְלֹא יִטְבֹּל בָּאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו. לֹא יִטְבֹּל אֶת הַקֻּמְקְמוּס בַּפֶּחָמִין, אֶלָּא אִם כֵּן שִׁפְשֵׁף:

קלקי הלב. שער שבחזה כנגד הלב שנסתבך ונעשה כעין שרשרות, והן נמאסות מן הזיעה:

ובית הסתרים באשה. מפני שהשער נאחז ומסתבך באותו מקום מחמת הזיעה והטינוף והלכלוך. ודוקא באשה נשואה שמקפדת על עצמה שלא תתגנה על בעלה הוא דבית הסתרים הוי חציצה, אבל בפנויה דאינה מקפדת, לא הוי בית הסתרים חציצה:

לפלוף. צואת העין:

גליד. ריר היוצא מן המכה שמתיבש ונעשה גליד:

ושרף היבש. אם היה על בשרה מן השרף הנוטף מהאילנות או מן הפירות, ונתיבש שם:

גלדי צואה שעל בשרו. שנתיבשה ונעשית גליד:

והמלמולין. כשידיו של אדם מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה ומולל ידו אחת על חברתה נעשה על ידו כמין גרגירים של שעורים:

בשל מרקה. טיט השרוי בלובן ביצה, עשוי לתקן בו הכלים שנסדקו, שאין המים ממחין אותו. מרקה, לשון תמרוקי נשים. ואין הלכה כר׳ יוסי:

יתדות דרכים. טיט שנתמעך על ידי הלוך בני אדם שמהלכים עליו. וכשהוא לח נקרא גץ יוני, וכשהוא יבש, נקרא יתד הדרכים, שקשה להלך עליהן ונראה כמהלך על גבי יתדות:

שאין טובלין בהם. אם היה במקוה טיט כזה:

ולא מטבילין אותן. אם היה על בשרו. ויש מפרשים, ולא מטבילין אותם אם נטמאו מימיו, דלא סלקא השקה במקום הטיט:

הקומקום. כלי נחושת שמחממים בו המים, ומחמת העשן והשלהבת שעולה על גביו נעשה סביביו פחמין:

אלא אם כן ישפשף. הפחמין שעל גביו:

קלקי הלב כו'. כתב הר"ב שער כו' ונעשה כעין שרשרות. דוגמא אותן קולקין דתנן ברפכ"ט דכלים כ"כ הרמב"ם:

רבי יוסי מטהר בשל יוצרין ומטמא בשל מרקה. פי' הר"ב טיט השרוי בלובן ביצה כו' ואין הלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם ואע"פ שלא פי' שהוא טיט השרוי בלובן ביצה. מ"מ כתב שהוא עב יותר משל יוצרים וגם השרוי בלובן ביצה מפורסם שהוא נדבק יותר מכל הטיטין ולכך צ"ל דעד כאן אין הלכה כר"י אלא במה שמטהר בשל יוצרין וה"ק ר' יוסי ג' טיטין שמנו חכמים לא אלו הן והכי דייק ב"י סימן קצ"ח מדברי הרשב"א דבדיני נ"י:

כשהוא לח. כלומר כשיעור שנתנו בו בספ"ב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דבפחות מכן לא מקרי לח:

ולא יטבול באבק שעל רגליו. ואם טבל אינו חוצץ הרמב"ם פ"ב מה"מ [הלכה י] והיינו דלא כללינהו בהדי הני דרישא והכ"מ כתב שכן הוא בתוספתא פ"ח והר"ש בפ' דלקמן מ"ד העתיק תוספתא היו רגליו מלאים אבק. וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טמא שיפשף או שהטבילו בחמין טהור: