מסכת כלים - פרק כט - משנה ה

חוּט מֹאזְנַיִם שֶׁל חֶנְוָנִים, שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים טֶפַח. יַד הַקֻּרְדֹּם מִלְּפָנָיו, טֶפַח. שְׁיָרֵי יַד הַפַּרְגּוֹל, טֶפַח. יַד מַקֶּבֶת שֶׁל יָד שֶׁל מְפַתְּחֵי אֲבָנִים, טָפַח:

יד הקרדום מלפניו. דרך האוחז ביד הקרדום כשרוצה לחתוך בו אינו אוחז ממש בראש הקתא שמא יחליק ויפול מידו אלא מניח מעט לאחר ידו, והשיעור שיש בין יד האדם לברזל קורא מלפניו, והיוצא לאחר ידו קורא מאחריו באידך בבא. והא דלא מפרש בבבא זו דין שלפניו ושל אחריו, משום דהכא חשיב הנך דשיעורן טפח, ובאידך בבא חשיב הנהו דשיעורן שלש אצבעות:

פרגל. מחוגה. קומפש״ו בלע״ז. והחרשים צריכים לעשות בו צורות עגולות:

מקבת. פטיש של ברזל שראשו אחד חד ובו נוקבים ופוסלים את האבנים, ועל שם כך נקרא מקבת. ולשון מקרא הוא, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל (מלכים א ו׳ ז׳):

מפתחי אבנים. לשון פתוחי חותם:

של בעלי בתים. כלומר או של בעלי בתים. ובפ"ה דב"ב דף פט מייתי לה. וגרסינן בהדיא ושל ב"ב. וכן העתיק הרמב"ם בפכ"א מה"כ [הלכה ה]:

שירי יד הפרגול. צ"ל שכן רגילים לקרות שירי יד. וכאינך דמתניתין ז ח דקרו להו נמי בל' שירי. והרמב"ם בפ"כ מהלכות כלים [הלכה יב] העתיק שירי הפרגל. אבל מהר"ם כתב וז"ל יד הפרגל שניטל ונשתייר בו כשיעור טפח הוי חבור:

[*מקבת. כתב הר"ב לשון מקרא הוא ומקבות וגו'. מלכים א ו] [ז]: