מסכת כלים - פרק כו - משנה ט

עוֹר שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס, וְחִשַּׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת וּלְסַנְדָּלִין, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אֶת הָאִזְמֵל, טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ פָחוֹת מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַף הָעוֹשֶׂה מִטְפַּחַת מִן הָעוֹר, טְמֵאָה. וּמִן הַכֶּסֶת, טְהוֹרָה:

עור שהוא טמא מדרס. כגון שטיח וכיוצא בו:

אף העושה מטפחת מן העור. שהוא טמא מדרס:

טמאה. המטפחת, שהמטפחת דומה לשטיח, דפעמים שהוא יושב עליה. אבל אם קצץ הכסתות של עור הטמאות ועשה מהן מטפחות, טהורות, מידי דהוי אכלים שנשברו. ומיהו מקבלות טומאה מכאן ולהבא, כדתנן לעיל בפרק כ״ד:

האזמל. שם ברזל אשר [יחתכו] בו את העורות. הרמב"ם:

פחות מחמשה טפחים. כדתנן בפרק שאחר זה [משנה ב] ששיעור העור לטומאה ה' טפחים. ולזה אמרו חכמים שלא [יצא] מטומאתו. עד שישאר ממנה פחות מחמשה טפחים. הרמב"ם:

ומן הכסת טהורה. כתב הר"ב ומיהו מקבלות טומאה מכאן ולהבא. כדתנן לעיל בפכ"ד [משנה יד] של ידים טמאה מדרס. דלא מסתבר לאוקמא מתני' במטפחת של ספרים ושל תכריך בני לוי. דא"כ אפילו דשאר עור נמי טהור. הר"ש: