מסכת כלים - פרק כב - משנה ח

שִׁדָּה שֶׁנִּטַּל הָעֶלְיוֹן, טְמֵאָה מִפְּנֵי הַתַּחְתּוֹן. נִטַּל הַתַּחְתּוֹן, טְמֵאָה מִפְּנֵי הָעֶלְיוֹן. נִטַּל הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִפְּנֵי הַדַּפִּין, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. יְשִׁיבַת הַסַּתָּת, טָמֵא מִדְרָס:

שידה. עשויה כמין ארון. ובשידה שאינה מחזקת ארבעים סאה מיירי, שהיא מקבלת טומאה:

שניטל העליון. הכיסוי שעליה:

התחתון. שוליה:

ניטל העליון והתחתון. והדפין שבצדדין נשארו:

וחכמים מטהרין. והלכה כחכמים:

הסתת. מסתת אבנים. והוא מתקן לו מקום לשבת בקצה האחד מהאבן כשמסתת בקצה השני:

שידה שניטל העליון טמאה מפני התחתון כו'. צריך לומר שתמונת שידה משונה הרבה מתמונת תיבה. הואיל וחלוקים הן מאד בדיניהן. כמו שנשנה לענין תיבה במשנה ז וט דפי"ט:

ישיבת הסתת. לשון הר"ב מסתת אבנים והוא מתקן לו מקום לשבת בקצה האחד מהאבן כו'. ותימה דכלי אבנים אין להם טומאה אפי' מדרס כמו שכתב הר"ב בסוף פרקין ולעיל רפ"י ולשון הרמב"ם מקום ישב בו בקצה העץ [ויסתת] האבן על קצה האחר ובחבורו פכ"ה קצת הקורה שמתקן המסתת את האבן לישב עליו: