מסכת כלים - פרק ח - משנה א

הַתַּנּוּר שֶׁחֲצָצוֹ בִנְסָרִים אוֹ בִירִיעוֹת, נִמְצָא שֶׁרֶץ בְּמָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל טָמֵא. כַּוֶּרֶת פְּחוּתָה וּפְקוּקָה בְקַשׁ וּמְשֻׁלְשֶׁלֶת לַאֲוִיר הַתַּנּוּר, הַשֶּׁרֶץ בְּתוֹכָהּ, הַתַּנּוּר טָמֵא. הַשֶּׁרֶץ בַּתַּנּוּר, אֳכָלִין שֶׁבְּתוֹכָהּ טְמֵאִין. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אִם הִצִּילָה בְמֵת הֶחָמוּר, לֹא תַצִּיל בִּכְלִי חֶרֶס הַקַּל. אָמְרוּ לוֹ, אִם הִצִּילָה בְמֵת הֶחָמוּר, שֶׁכֵּן חוֹלְקִים אֹהָלִים, תַּצִּיל בִּכְלִי חֶרֶס הַקַּל, שֶׁאֵין חוֹלְקִים כְּלִי חָרֶס:

התנור שחצצו. שעשה מחיצה באמצעיתו וחלקו עד למעלה מפיו:

הכל טמא. אפילו אוכלים שבעבר השני של מחיצה:

כוורת פחותה ופקוקה בקש. להכי נקט פחותה, דלאו כלי היא, דאי הוה שלימה היתה מצלת על אוכלים שבתוכה, דאפילו כלי שטף מציל, אבל השתא דלאו כלי היא הויא כמחיצה בעלמא. ופקוקה בקש לרבותא נקטה, דאע״ג דפחיתתה פקוקה בקש לא הויא כלי ואין מצלת על אוכלים שבתוכה:

ומשולשלת. תלויה:

אם הצילה במת החמור. דכוורת פחותה ופקוקה בקש חוצצת בפני הטומאה באוהל המת, ואע״פ שטומאתו חמורה לטמא אדם וכלים טומאת שבעה:

לא תציל בכלי חרס הקל. שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים:

שכן חולקים אהלים. שדרך בני אדם לחלוק אוהלים במחיצה, הלכך הויא כוורת כמחיצה ומצלת באוהל המת מן הטומאה:

שאין חולקים כלי חרס. שאין דרך לחלוק כלי חרס במחיצה. פירוש אחר ועיקר, שכן חולקים אוהלים, שמועלת חלוקת מחיצה באוהלים, דהא תנן במסכת אהלות פרק סגוס עבה, בית שחצצו בנסרים או ביריעות, טומאה בבית, כלים שבתוך המחיצה טהורים. ואין חלוקת המחיצה מועלת בכלי חרס, דגבי תנור תנן הכא תנור שחצצו בנסרים או ביריעות, נמצא שרץ במקום אחד הכל טמא. ואין הלכה כרבי אליעזר:

כוורת פחותה כו'. כתב הר"ב להכי נקט פחותה דלאו כלי הוא כו' דאפי' כלי שטף מציל. כלומר לא מבעיא כלי חרס דמינו הוא. דפשיטא דמציל דלאו תוך הוא שהרי זה הוא תוך אחר אלא אפילו כלי שטף דלאו מינו הוא אימא דתוך דכלי חרס הוא וליטמא. אפ"ה מציל. מיתורא דוי"ו דתוכו לומר תוכו ולא תוך תוכו. הכי מסקי התוס' פ"ק דזבחים דף ג. ועוד פ"ק דחולין דף כה [ד"ה ואפילו]:

ומשולשלת לאויר התנור. אע"פ שפיה למעלה מאויר התנור. כדפי' הר"ב במתני' דלקמן ועמ"ש שם בס"ד:

אמר ר"א אם הצילה במת החמור. כדתנן בפ"ט דאהלות:

[*בכלי חרס הקל. פי' הר"ב שאין מטמא אלא אוכלים ומשקים ומצינו שבחבורים מטמא כלים בספ"ט דאהלות ע"ש. ואולי ג"כ אדם דמאי שנא ולא עוד אלא דטומאת חיבורים עיקרה באדם]:

שכן חולקים אהלים. פי' הר"ב שדרך בני אדם לחלוק אהלים במחיצה הלכך הויא כוורת כמחיצה כו'. משמע דלא פליג ר"א אלא בכוורת אבל במחיצה מודה וא"כ היינו כפי' האחר שכתב וכן הוא בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל ולפי שאין מדרך האדם שיחלקו הכלי כמו שאמר בתחלת ההלכה. תנור שחצצו כו' הכל טמא אולם בטומאת המת הנה אמר [בט"ו] מאהלות. בית שחצצו כו'. ע"כ. ושוב מצאתי בפ"ק דזבחים דף ג דמייתי לה התם למתני' דהכא ופי' רש"י שכן חולקים. דרך בני אדם לחלוק אהלים במחיצה וכתוב הגה"ה בתוס' וז"ל משמע לפירושו דפליגי אף בתנור שחצצו בנסרים או ביריעות. ובת"כ בפ' ויהי ביום השמיני משמע דבכוורת פחותה ופקוקה ומשולשלת לאויר התנור דווקא פליגי. ולא כשחצצו בנסרים. וטעמא משום דכוורת שיש לה ד' מחיצות חייצה דדמיא לכלי ולכך מטהר [ר"א]. אבל מחיצה אחת בתנור. מודה ר"א דלא חייצה וטמא וכו'. לכן נראה לרבינו הקדוש לפרש הכי אם הציל כוורת כו' שכן תולקים אהלים פי' שכן מחיצה אחת המפסקת מצלת תאמר כלי חרס כו' שאין חולקים אהלים. פי' שמחיצה אחת המפסקת בתנור אינה חוצצת ע"כ: