מסכת כלים - פרק ב - משנה א

כְּלֵי עֵץ, וּכְלֵי עוֹר, וּכְלֵי עֶצֶם, וּכְלֵי זְכוּכִית, פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִים, וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִים. נִשְׁבְּרוּ, טָהָרוּ. חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶם כֵּלִים, מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר, טֻמְאָתָן שָׁוָה. מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין בַּאֲוִיר, וּמִטַּמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִגַּבֵּיהֶן, וּשְׁבִירָתָן הִיא טָהֳרָתָן:

כלי עץ כלי עור כלי עצם. בפרשת מטות כתיב וכל בגד וכל בלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו, ומרבינן מוכל מעשה עזים לרבות דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים, דהיינו כלי עצם, ואיתקש לכלי עור וכלי עץ. ובפרשת שמיני איתקוש כלי עור וכלי עץ לשק, דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. הלכך פשוטיהן טהורים, דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן. וכלי חרס אע״ג דפשוטיהן טהורים לא מצי למתני בהדי הנך, משום דכל הני טהורים כשאין להם בית קבול אע״פ שיש להן תוך, כגון חבית של עץ שאין לה שולים ומפולשת מעבר אל עבר טהורה, ובכלי חרס כהאי גוונא טמא, משום דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך אע״פ שאין לו בית קבול. ופשוטיהן טהורים דתנן הכא, היינו מדאורייתא, אבל חכמים גזרו טומאה על פשוטי כלי עץ ועור ועצם, כדמוכח בגמרא בבא בתרא [דף סו]. ומדאורייתא נמי אינן טהורים אלא מטומאת מת או טומאת שרץ, אבל טמאים טומאת משכב ומושב אם הן ראויין למשכב ומושב:

וכלי זכוכית. רבנן גזרו עליהן טומאה, הואיל ותחלת ברייתן מן החול הוו ככלי חרס, וחמירי מכלי חרס שאינו מקבל טומאה מגבו, וכלי זכוכית מטמאין מגבן הואיל ונראה תוכן כברן. ופשוטיהן של כלי זכוכית טהורים אפילו מדרבנן, דעבדו רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים:

מקבלין טומאה מכאן ולהבא. אבל לא חזרו לטומאתן ישנה, דלא גזור רבנן שאם עשה מהם כלים חזרו לטומאתן ישנה אלא בכלי מתכות בלבד:

כלי נתר. כלים העשויין מאדמה שחופרים ממנה צריף. אלומ״י בלע״ז:

מיטמאין ומטמאין באויר. אם נתלית טומאה באויר הכלי, נטמא הכלי. חזר ותלה אוכלים באוירן, מטמאין את האוכלים אע״פ שלא נגעו, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ג) כל אשר בתוכו יטמא. ואפילו מלא חרדל שאינו נוגע בדפנות הכלי:

ומיטמאין מאחוריהן. כלים שחקק בית מושבם מבחוץ כדרך שעושים לכוסות של כסף, ופעמים כופין אותן על פיהן ומשתמשין בבית קיבול שבאחוריהן. אם נגעה טומאה באותו בית קיבול, נטמא הכלי חרס. ומדלא ערבינהו ותנינהו, מיטמאין ומטמאין מאויריהן ואחוריהן, שמע מינה דאין מיטמא מאויר אחוריו, דלא חשיב תוך של אחוריו תוך גמור דאורייתא ליטמא מאוירו, אבל מיטמא אם נגעה טומאה באותו חקק של אחוריו:

ואין מיטמאין מגביהן. דכתיב (שם) וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, מתוכו הוא מיטמא ואינו מיטמא מגבו. ושאר כל הכלים חוץ מכלי חרס וכלי נתר אין מיטמאין מאוירן עד שתגע הטומאה בעצמו של כלי, וכשנגעה הטומאה בעצמו של כלי בין מגבו בין מתוכו טמא. והיינו דתנן בפ״ק דחולין, הטהור בכלי חרס טמא בכל הכלים, הטהור בכל הכלים טמא בכלי חרס:

ושבירתן היא טהרתן. וכולהו כלים נמי שבירתן היא טהרתן. אלא כלי חרס וכלי נתר שבירתן בלבד מטהרתן, שאין להם טהרה בטבילה אלא בשבירה בלבד:

וכלי עצם. פי' הר"ב דמרבינן מוכל מעשה משנה ד ומ"ש במשנה ד פ"ג דמסכת עדיות. ומ"ש הר"ב אבל טמאים טומאת משכב כו'. וכלי חרס אינן בזה הכלל כמו שכתב בריש מתניתין ג:

וכלי נתר. פי' הר"ב כלים העשויין מאדמה שחופרין ממנה צריף אלומ"י בלע"ז ובמשנה ו פ"ט דנדה כתב שהוא בערבי שי"ב וכתב הרמב"ם שכך כתבו כל המפרשים שכלי נתר כלי האלום (אלשאב"ו) ושהוא נפלא מאומר זה איזה דבר יחשב שהוא דבר לא מושכל ולא מקובל איך תעשה כלי מאלום ואין ספק שהאומר זה לא ראה אלום מימיו. ואם אמרנו שהוא חפר במקור האלום אבן אלום גדולה ועושה ממנו כלי הנה לא יצלח לקבל כל דבר לענין מהענינים ואם יהיה זה הנה לא יקבל טומאה. לפי שהיא כלי אדמה אשר לא יקבל טומאה כמו שיתבאר. ומפרש כלי נתר הוא כלי (וא"ל טפ"ל) והיא אבן רכה מאוד. בדקות המראה [כעין תכלת] יותך במים במהירות ירחצו בו השער והבגדים. וכן מנוהו החכמים בכלל המנקים אמרו נתר ובורית קמוניא ואשלג (במסכתא נדה שם) ועשיית אלו הכלים נמצא אצלנו בקצוי המערב ומלאכתו קשה מאד והאריך בעשיית מלאכתו ע"ש. וכתב עוד. ואשר ראוי שתבינהו שכל הטינים (כאלטפ"ל) וא"ל אנגב"ר וא"ל טי"ן ארמונ"י ואל מחניו"ם וזולתן מן הטינים. כאשר נעשה מהן כלים כל זמן שהם נאים (פי' לשון נא ומבושל) ולא נקלו באור הנה הן כלי אדמה ולא יקבלו טומאה. וכאשר נקלו ואע"פ שלא יסבלו האש עד שיבושל דפנותם כמו החרם הנה הן דומים לחרס והוא אשר יקרא כלי נתר:

מיטמאין ומטמאין באויר. פי' הר"ב אם נתלית כו' חזר ותלה אוכלים באוירן מטמאין את האוכלים כו' ואפי' מלא חרדל שאינו נוגע בדופני הכלי אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה. שהרי אין כביצה בכל אחד (ועיין מ"ש רפ"ב דטהרות). ועוד אין אוכל מטמא אוכל ועיין ספ"ק דפסחים ועוד אם כן זה שני וזה שלישי. והשלישי לא יעשה רביעי לטמא את האמצעיים. רש"י ספ"ק דחולין ריש דף כה. ולשון אפילו מלא חרדל בברייתא. וכתבו התוספות (דף כד:) דהוי מצי למימר ואפי' מלא ביצים ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא. והקשו מנלן דהיינו מטעם אויר. דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעים זה בזה ונוגעים בכלי. אבל נתלים באויר לא. וכ"ת אם כן צירוף דכתיב גבי קדשים למה לי. דדרשינן כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת (כמ"ש הר"ב במשנה ב פרק ג דחגיגה. ועיין מ"ש בס"ד בר"פ בתרא דעדיות) איצטריך משום כלי שטף. וי"ל מדכתיב הכא כל משמע אפי' נתלה באויר. ועוד דהתם דרשינן צירוף מדכתיב אחת. משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחת. אבל הכא לא כתיב אחת ע"כ. ועי' בפי' הר"ב במשנה הפ"ח: