מסכת ידיים - פרק ב - משנה ב

נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים לְמָקוֹם אֶחָד, וְאֶת הַשְּׁנִיִּים לְמָקוֹם אַחֵר, וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה עַל הָרִאשׁוֹנִים, טָמֵא, וְעַל הַשְּׁנִיִּים, טָהוֹר. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים וְאֶת הַשְּׁנִיִּים לְמָקוֹם אֶחָד, וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָמֵא. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים וְנִמְצָא עַל יָדָיו קֵיסָם אוֹ צְרוֹר, יָדָיו טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין הַמַּיִם הָאַחֲרוֹנִים מְטַהֲרִים אֶלָּא הַמַּיִם שֶׁעַל גַּבֵּי הַיָּד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא מִבְּרִיַּת הַמַּיִם, טָהוֹר:

נטל את הראשונים למקום אחד. שנטל את הראשונים בפחות מרביעית, כגון דאתו משיירי טהרה, וצריך ליטול את השניים. ונטל את הראשונים בזוית זו, ושניים בזוית אחרת:

ונפל ככר של תרומה. למקום שנפלו ראשונים:

טמא. הככר. והוא הדין אם נגע הככר במים ראשונים שעל ידיו, שהככר טמא:

על השניים טהור. דשניים טהורים הן. אבל נטל ראשונים ושניים למקום אחד ונפל ככר של תרומה על המים, טמא, כדקתני סיפא שאין השניים מטהרים אלא מים שעל גבי היד, כלומר הראשונים שעל גבי ידיו, השניים מטהרים, אבל הראשונים שנפלו לארץ, אין השניים מטהרים:

ונמצא על ידיו קיסם או צרור. אע״פ שהן רפויין ולא חייצי שהמים באים בהם:

ידיו טמאות. אע״פ שנתן בהן את השניים. משום דמים שעל הצרור נטמאו מחמת ידיו, ואין המים השניים מטהרים אלא מים שעל גבי היד, ולא מים שעל גבי צרור וקיסם. פירוש אחר, ונמצא על ידיו קיסם או צרור, וכל דבר החוצץ בנטילת ידים, אע״פ שנתן על ידיו מים שניים, טמאות הידים, ולא טהרו מחמת המים שניים, שאין המים השניים מטהרים אלא המים שעל גבי היד, לא הידים עצמן:

כל שהוא מבריית המים טהור. כגון יבחושים ויתושים הגדלים במים, אם נפלו על הידים בשעת נטילה, אינם חוצצים, הואיל והן מבריית המים. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

נטל את הראשונים למקום א'. ל' הר"ב שנטל את הראשונים בפחות מרביעית. דאלו מרביעית הא ס"ל ת"ק דר"י דלעיל דהמים עצמן נטהרו ג"כ. ואין הלכה כר"י לגבי. ת"ק אבל מה שהוסיף הר"ב וכתב כגון דאתו משירי טהרה. קשיא לי. דהיינו דוקא לר"מ דמצריך מים שניים. אף לדאתו משירי טהרה כשנטל שתי ידיו וכבר כתב הר"ב לעיל דאין הלכה כר"מ וא"כ למאי הדר הכא וכ' פי' המשנה אליביה ללא צורך. אבל אפשר לי לומר דהא דכתב לעיל ואין הלכה כר"מ מפירושו של הרמב"ם יצא לו כדרכו בפסקי ההלכות ולפי פירושו של הרמב"ם לעיל הוא שכתב כן. אבל לפי פי' הראשון שהוא פירושו של הר"ש לא ס"ל דאין הלכה כמותו. והר"ש כתב בל' האחד שבגליון. פירושו דליכא מאן דפליג לר"מ. גם בתוס' העתיקו דברי ר"מ לפסק הלכה בפ"ח דחולין דף קי"ז. ופירשוהו כפי' הר"ש והלכך אתי שפיר שמפרש הר"ב מתני' דהכא אליבא דר"מ. והיינו לפי פי' הראשון דלא כפי' הרמב"ם ותדעד לפי' הרמב"ם אף מה שכתב הר"ב בכאן דמיירי שנטל את הראשונים בפחות מרביעית. נמי ליתא. דלדידי' לא אמר דפחות מרביעית סגי אלא במים שניים. כדלעיל:

ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא. מדקתני של תרומה ס"ל להרמב"ם דלא הצריכו שניים אלא לתרומה. אבל לחולין אף בראשונה נטהרו הידים. וכי נפל עליהן ככר של חולין טהור. כ"כ הכ"מ פי"א מה' מקואות. והב"י ס"ס ק"ם. כלומר דאילו היו צריכין אף לחולין מים שניים. א"כ הראשונים טמאין מחמת הידים והרי הם תחלה ומטמאין אף החולין וכדתנן במשנה ז' פ"ח דפרה כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה. ופי' הר"ב לטמא חולין. ע"כ. אבל כל שאר הפוסקים מצריכים אף לחולין מים שניים. וקשה לדידהו הא דקתני של תרומה. ונראה בעיני דאע"ג דלא חלקו בין נ"י דלחולין לנ"י דתרומה. הואיל ונ"י דחולין משום סרך תרומה היא. מ"מ לענין טומאה חילקו בה. דבנ"י דתרומה המים נטמאין לתרומה אבל בשל חולין לא כן הוא. ואע"ג דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה ולחולין הוא כדפי' הר"ב. לא שנו אלא במשקים דעלמא. אבל לא במים שנוטלין בהן. דבאותן כיון שבאים לטהר לא נעשו תחלה לחולין כלל. בא והגע עצמך דאף לתרומה כשנטל מרביעית לפירוש הר"ב. טהרו אף הראשונים. ולהרמב"ם השניים מיהת טהורים הם ואמאי נטהרו אלו ואלו הרי הראשונים נטמאו ודאי מהידים. והשניים ג"כ הרי נטמאו מן הראשונים אלא הם אמרו סתם ידים שניות לתרומה ומטמאים המשקים להיות תחלה. והם אמרו שאם נטל מרביעית להר"ב או כשנטל שניים להרמב"ם דאף אותן המים עצמן טהורין הן. ואם כך לתרומה. יכולני לומר דלחולין לעולם המים טהורים. ועיין לקמן:

ועל השניים טהור. כתב הר"ב דשניים טהורין הן. ושאלו הראשונים דאחרי שהמים הראשונים מקבלים טומאה מן הידים היאך השניים מטהרים המים שעל הידים ויחזרו הראשונים שהם טמאים ויטמאו את (המים) [הידים] והשניים מקבלים עוד טומאה מן הידים ואין להם טהרה לעולם שהרי אמרו (במתני' דלקמן) שמא יצאו המים חוץ לפרק. ויחזרו ויטמאו את הידים *אבל הראשונים מקבלים טומאה מן המים שחוץ לפרק וחוזרים ומטמאים אותם. ואומר אני כי עיקר טומאת הידים שאמרו לא טומאה ממש היא. אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה. או צואה. או שהרג מאכולת. וגזרו עליהם טומאה מאותו הלכלוך כאילו נגע בטומאה. *[ועשו אותן שניות לפסול את התרומה במגען. ושלא לאכול בהן חולין] (אלא ע"י הדחה. כ"כ בכל בו) ומה שאמרו הראשונים מטהרים. כלומר מורידין מהם הזיעה והלכלוך שעליהן. שממנו הן טמאין ובאין שניים ומדיחין *[אותם המים שהם מטושטשות עם הזיעה והלכלוך]. *[ונשארו הידים נקיות וזהו השניים מטהרים את המים שעל הידים. כלומר מדיחים את המטושטשות עם הזיעה ולכלוך (כן כתב בכל בו) שעל הידים]. כ"כ ב"י סוף סי' קס"ב בשם הראב"ד. אלא דלדידיה אף ברביעית צריך שיפסיק. ולא סגי בשטיפה אחת. ואין כן דעת הפוסקים. לפיכך נראה בעיני מ"ש לעיל דכיון שהם אמרו דין סתם ידים. שוב אין לשאול על מה שגם הם אמרו בטהרתן. והיאך יהא דין המים שמהם נטהרו הידים:

שאין מים האחרונים מטהרים אלא המים שע"ג היד. פי' הר"ב ולא מים שע"ג צרור וקיסם. שנטמאו מחמת ידיו וחוזרין ומטמאין את היד. ב"י ס"ס קס"ב בשם הרא"ש. ומ"ש הר"ב בפי' אחר ונמצא על ידיו קיסם או צרור וכל דבר החוצץ. בתוספתא הביאום הרמב"ם והר"ש. כל החוצצין בגוף חוצצין בידים. ע"כ. ובגמ' מייתי לה פ' כל הבשר (חולין דף ק"ז) וגרס בידים לחולין. וכך העתיקם הרי"ף בפ"ח דברכות. ומ"ש הר"ב אע"פ שנתן על ידיו מים שניים לשון הרמב"ם פי"א מה"מ [הל' ג'] נטל את הראשונים ונמצא על ידו דבר חוצץ והסירו ונטל את השניים כו'. ומ"ש הר"ב שאין המים השניים מטהרים אלא המים שע"ג היד לא הידים עצמן. כן כתב הרמב"ם ולשיטתיה בפי' רישא דמתני' דלעיל. אבל לפי פירוש הר"ב דהתם אף השניים באים לטהר. שהרי מפ' שבראשונים לא סגי (ומפרש) [הוי ליה לפרש] נמי למתני' דאיירי בכה"ג דצריך לשניים. אבל אפשר לומר דהיינו דלא סגי שאין המים הראשונים מיטהרים. וכי נפל עליהן ככר של תרומה. טמא. אבל לענין ידים עצמן. כבר נטהרו הואיל ואתי משירי טהרה אלא הכא שהיה עליהן דבר החוצץ. לא נטהרו מהראשונים. ואף השניים לא באו לטהר כלל:

רשב"ג אומר כל שהוא מבריית המים טהור. פי' הר"ב כגון יבחושים אדומים כו' אם נפלו על הידים כו' אינן חוצצין ואין הלכה כרשב"ג. וכ"כ הרמב"ם. ובטור ס"ס קס"ב כתב צרור או קיסם או שום דבר שהיה בתוך המים. וכתב הב"י שהיה נראה לומר שהוא כדי לכלוך דבר שהוא מבריית המים. כגון יבחושים. וכיוצא בהם. ולאפוקי מרשב"ג כו'. אלא דבפ"ב דזבחים [דף כ"ב] משמע דהלכתא כוותיה. וכמו שכתבתי בסי' ק"ס. ולכך נ"ל שלא כתב כן אלא לאתויי שאר דברים שאינם מבריית מים. עכ"ל. ואני כבר כתבתי במשנה ז' פ"ו דמקואות [ד"ה רשב"ג]. דלהרא"ש דפסק שם במקואות דלא כרשב"ג לענין שאינו ממעט. דודאי דלדידיה אין הלכה כמותו במטבילין ג"כ. וכן הכא לענין חציצה ולכך דברי הטור מפורשים כס"ד דהב"י. ולכן לא הזכיר טהור לענין טבילה ביד משום דכיון דחוצץ בידים. כ"ש שאינו ראוי ליטול בהן ידיו. ועאכ"ו דלכל גופו אין טובלין ובודאי דאיכא למתמה על הרמב"ם בנדון זה כמו שכתבתי שם. וכן על הש"ע שנמשך אחריו: