מסכת טהרות - פרק ח - משנה ג

הַמְאַבֵּד בַּיּוֹם וּמָצָא בַיּוֹם, טָהוֹר. בַּיּוֹם וּמָצָא בַלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וּמָצָא בַיּוֹם, בַּיּוֹם וּמָצָא בַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, טָמֵא. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁיַּעֲבֹר עָלָיו הַלַּיְלָה אוֹ מִקְצָתוֹ, טָמֵא. הַשּׁוֹטֵחַ כֵּלִים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, טְהוֹרִין. וּבִרְשׁוּת הַיָּחִיד, טְמֵאִין. וְאִם הָיָה מְשַׁמְּרָן, טְהוֹרִים. נָפְלוּ וְהָלַךְ לַהֲבִיאָן, טְמֵאִים. נָפַל דָּלְיוֹ לְתוֹךְ בּוֹרוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ וְהָלַךְ לְהָבִיא בְמַה יַּעֲלֶנּוּ, טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהֻנַּח בִּרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ שָׁעָה אֶחָת:

המאבד ביום ומצא ביום טהור. דמסתמא אם היה אדם מוצאו ונוגע בו היה מגביהו, כדרך מוצא אבידה. אבל בלילה, אפילו שעה אחת דלא חזי ליה, חיישינן שמא נגע בו אדם טמא ולא ראהו. ומתניתין ברה״ר דספיקו טהור איירי, ואעפ״כ בלילה טמאים מדרס וטמא מת. אבל ברה״י דספיקו טמא, בין ביום בין בלילה טמאים. והכי איתא בתוספתא:

ברשות הרבים טהורים ברשות היחיד טמאין. דאין כאן אלא ספק שמא נגע בהן נכרי או עם הארץ, הלכך ברה״ר דספיקו טהור, טהורים. ברה״י דספיקו טמא, טמאים:

מפני שהונח ברשות עם הארץ. וכל מה שבבית עם הארץ הוי טמא מת וצריך הזאה:

המאבד ביום ומצא ביום טהור. פירש הר"ב דמסתמא אם היה אדם מוצאו ונוגע בו היה מגביהו כדרך מוצא אבדה. וכן לשון הר"ש וכלומר שהיה מגביהה ונוטלה לו:

בלילה כו' טמא. פי' הר"ב מדרס וטמא מת וכו' הכי איתא בתוספתא. ותימא דבתוספתא הביאה הר"ש תני בה טמאים מדרס וטהורין מטמא מת. וכן ראיתי' בפרק תשיעי מהתוספתא. גם הרמב"ם בפירושו כתב ברה"ר טמאין מדרס. וגבי רה"י כתב מדרס וטמא מת. ש"מ דברה"ר טהורין מטמא מת איברא דהראב"ד השיג על לשונו שבחבורו פי"ת מהא"ה [הלכה ז'] שסתם וכתב ברה"ר טמא ומשמע ליה בין למדרס בין לטמא מת אבל הכ"מ דייק מרישא דהך טמא אינו אלא מדרס בלבד. ואני אומר שילמד הסתום שבחיבורו מן המפורש שבפירושו. ומעתה דברי הר"ב אין להם על מה שיסמוכו. ואפילו על ל' הרמב"ם שבחיבורו נמי לא וז"ל הר"ש בפי' התוספתא טמאים מדרס וטהורים מטמא מת דמחמרינן במדרס טפי מבמת. משום דכנענים ונשים שכיחי. מת לא שכיח. ומתני' דקתני טמא היינו מדרס. וכל מידי דלא חזי למדרס כגון סאה ותרקב וכיוצא בו טמא מגע זב ע"כ:

זה הכלל כו'. לא אתי לאתויי מידי אלא סימנא בעלמא כמו שכתבתי בכיוצא בזה משמא דגמ' מ"ב פ"ד דמגילה. ועוד אחרים שכתבתי במ"ג פ"ג דכלים:

השוטח כלים ברה"ר טהורין ברה"י טמאין. פי' הר"ב דאין כאן אלא ספק שמא נגע. דלמדרס אין לחוש שאין דרך העוברים לדרוס על הבגדים השטוחים ליבש אבל אפשר שנגעו בהם. משא"כ באבדה שאין רואים ודורסים עליה. ולכך אין מקום לחלק בזה בין יום ולילה כמו באבידה וכשמשמרן אפילו נגיעה לא נגעי. הכ"מ פי"ח מהא"ה (ה' י'):

ואם היה משמרן טהורין וקמ"ל דלא חיישינן דילמא אתא חד ונגע ולאו אדעתיה:

ונפלו והלך להביאן טמאים. מפני שנעלמו מעיניו. הרמב"ם שם:

נפל דליו כו'. טמא מפני שהונח כו' לשון הרמב"ם ולא יסתפק עליך אמרו (בכלים) טמא אע"פ שהוא בתוך הבור לפי שהוח מעת שהגיע ברשות ע"ה שבטמא מת ע"כ. והטעם שלא חלקו חכמים בכלים שברשות ע"ה. הכ"מ פי"ב מה' משכב (הלכה כ"ב):