מסכת טבול יום - פרק ב - משנה ז

חָבִית שֶׁנִּקְּבָה בֵּין מִפִּיהָ בֵּין מִשּׁוּלֶיהָ בֵּין מִצִּדֶּיהָ וְנָגַע בּוֹ טְבוּל יוֹם, טְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִפִּיהָ וּמִשּׁוּלֶיהָ, טְמֵאָה. מִן הַצְּדָדִין, מִכָּאן וּמִכָּאן, טְהוֹרָה. הַמְעָרֶה מִכְּלִי לִכְלִי וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּקִּלּוּחַ, אִם יֶשׁ בּוֹ, יַעֲלֶה בְאַחַת וּמֵאָה:

מפיה ומשוליה טמאה. מפיה טמאה, הואיל וכל היין שלמטה נעשה בסיס לעליון, הוי חבור. ומשוליה נמי, הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב, הוי חיבור:

אבל נקבה מצדה מכאן ומכאן טהורה. ואין פסול אלא מה שנגע, ויעלה באחד ומאה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

ונגע טבול יום בקילוח. הקילוח לבד נפסל, דניצוק אינו חיבור, והויא לה תרומה טמאה שנתערבה בטהורה, ותעלה באחד ומאה, כתרומה בחולין. ובהא אפילו רבנן מודו, דקילוח לא חשיב חיבור. לכלים, כמו הנקב שבצדה לחבית. ואע״ג דמשקין אין להם טהרה מטומאתן, היינו דלא סלקא להו השקה במקוה כמו למים, אבל מטעם ביטול, בטלים הם באחד ומאה. ודוקא במגע טבול יום בטלים המשקין, משום דטבול יום פוסל ואינו מטמא. אבל בשאר טומאות, קא הדר מה שבקילוח ומטמא כל מה שבכלי במגע:

טמאה תמהני דפסולה הוה ליה למתני. וצ"ע:

מן הצדדים כו' טהורה. כתב הר"ב ואין פסול אלא מה שנגע. וכ"כ הרמב"ם. וכתב שכן נתבאר בתוספתא. ע"כ. וצריך לחלק דלא אמרינן בסיס ונמשך אלא במפיה ומשוליה. הואיל והכל הוא בסיס או נמשך. משא"כ מהצדדין אע"פ שמה שלמטה הוא בסיס. ומה שלמעלה הוא נמשך. הואיל ואין הכל שוה. אינו חבור כלל. כך נ"ל. אבל הר"ש הביא סוגיא רפ"ד דע"ז דף נ"ט תרי לישני דרב פפא. ולישנא קמא כדאמרן. ולישנא בתרא דמה שלמעלה הואיל ונמשך הוי חבור. ונ"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חבור מה שנמשך. ממה שיהיה חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דבוק כולו מקרי טפי.

ונגע טבול יום בקלוח כו'. כתב הר"ב דקלוח לא חשיב חבור לכלים. כמו הנקב שבצדה. ולשון הר"ש *(לא חשיב) חבור למה שבכלים כמו מה שבצדה. והמגיה כן בלשון הר"ב לא הפסיד:

יעלה באחת ומאה. כתב הר"ב מטעם בטול. וכדתנן במשנה ד' פרק ה' דתרומות. ומ"ש הר"ב ודוקא במגע טבול יום כו' אבל בשאר טומאות קא הדר מה שבקלוח ומטמא כו' כ"כ הר"ש וקשיא לי דנצוק אינו חבור סתמא תנן בספ"ח ממסכת טהרות. ותו דבמתני' דלקמן מטהרים אפילו באב הטומאה. ומטעם דנצוק אינו חבור. ודוחק להעמידה בכגון דהנהו דמתניתין ט' וי' פרק ה' דמכשירין וצ"ע: