מסכת טבול יום - פרק ב - משנה ד

הַמִּקְפָּה וְהַחֲמִיטָה שֶׁל חֻלִּין וְהַשֶּׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה צָף עַל גַּבֵּיהֶן, וְנָגַע טְבוּל יוֹם בַּשֶּׁמֶן, לֹא פָסַל אֶלָּא הַשֶּׁמֶן. וְאִם חִבֵּץ, כָּל מָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ הַשֶּׁמֶן, פָּסָל:

המקפה והחמיטה. דרכן היה להניח החמיטה, שהיא עוגה דקה כמין רקיק, בתוך המקפה:

חיבץ. היינו שעירב המקפה והחמיטה עם השמן, ומכל מקום השמן ניכר. והא דפסיל בכל מקום שהילך השמן, לפי שאין יכולין להפרידו מן המקפה ומן החמיטה:

המקפה והחמיטה. פי' הר"ב דרכן היה להניח החמיטה שהיא עוגה דקה בתוך המקפה. וכן פירש הר"ש. אבל הרמב"ם בפ"ח מהט"א (הלכה י') כתב מקפה של חולין. או רקיק של חולין: