מסכת זבים - פרק ה - משנה ג

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, כֹּל הַנּוֹשֵׂא וְנִשָּׂא עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב, טָהוֹר, חוּץ מִן הָאָדָם. כֹּל הַנּוֹשֵׂא וְנִשָּׂא עַל גַּבֵּי הַנְּבֵלָה, טָהוֹר, חוּץ מִן הַמַּסִּיט. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַנּוֹשֵׂא. כֹּל הַנּוֹשֵׂא וְנִשָּׂא עַל גַּבֵּי הַמֵּת, טָהוֹר, חוּץ מִן הַמַּאֲהִיל, וְאָדָם בִּזְמַן שֶׁהוּא מַסִּיט:

מפני שאמרו. כלומר מפני מה אמרו האוכלים והמשקים והמדף מלמטה תחת משכב הזב טהורים, מפני שאמרו כל הנושא ונישא כו׳:

כל הנושא. כגון אוכלין ומשקין ומדף שהן למטה ממשכב הזב ונושאים אותו ואינן נוגעין בו, שיש דברים חוצצים בינתים:

נישא על גבי המשכב. שאלו למעלה והמשכב למטה ונישא עליו ואין נוגעין בו, טהורים:

חוץ מן האדם. שהאדם הנושא המשכב, נטמא אע״פ שלא נגע בו ולא הסיטו, מפני שמשכב הזב מטמא במשא. וכן אם נתנו אבן מסמא למעלה ממשכבו של זב וישב אדם טהור על האבן, נטמא, כיון שנישא על גבי משכב. כשם שאם ישב הזב על האבן נטמא המשכב שלמטה מן האבן, כך כשישב הטהור על האבן, נטמא ונישא מן המשכב שתחתיה:

כל הנושא על גבי נבלה. באדם קמיירי, כלומר וכל אדם הנושא וניתן על גבי נבלה:

טהור חוץ מן המסיט. דנושא את הנבלה ולא זז ממקומו גם לא הניעה ממקומה אלא שמונחת על גביו, כגון שבא חברו והניחה עליו, טהור, עד שיסיטנה:

ר׳ אליעזר אומר אף הנושא. בגמרא מפרש דהכי קאמר, והוא שנושא, כלומר אין המסיט את הנבלה טמא אלא כשנושא אותה, שנבלה למעלה והוא למטה. אבל אם הנבלה למטה והוא למעלה, אף על פי שמסיטה, טהור, כל זמן שלא נגע בה. ואין הלכה כר׳ אליעזר:

חוץ מן המאהיל. שאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל, כגון עלייה מפסקת, שאם המת בעלייה ואוכלין ומשקין וכלים בבית מגיעין עד שמי קורה והנסרים נכפפים מכבד המת ומכבידין על הכלים, או שהמת בבית סמוך לשמי קורה והכלים בעלייה ונכפפים הנסרים שבעלייה מכובד הכלים ומכבידים על המת, בכהאי גוונא הוי נושא ונישא על גבי המת ואינו מאהיל, וטהור:

ואדם בזמן שהוא מסיט. בין נושא את המת, בין נישא על גבי מת, טמא אע״פ שאינו נוגע בו. אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט, טהור:

מפני שאמרו. לשון הר"ב כלומר מפני מה אמרו האוכלים והמשקים והמדף מלמטה תחת משכב הזב טהורים מפני שאמרו וכו' וקשה דאהיכא קאי. שלא אמרו במתני' דלעיל אלא מלמטה תחת הזב. ולשון הרמב"ם לפי שאמר בהלכה הקודמת כי *(האוכלים) והמשקים וכלי שטף מלמטן טהורים. ואפילו היו תחת משכב הזב. אמר סבת זה אמרו כל הנושא כו' ע"כ. וכלומר דודאי דלא חמירא תחת משכב. מתחת הזב עצמו. ואע"ג דלא קמיירי במשכב. מ"מ ממילא נשמעיניה:

כל הנושא כו'. כתב הר"ב ואינן נוגעין אפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר. הרמב"ם פרק ט' מהמ"ש. ועיין במתני' ה'. גם עיין מ"ש במשנה ז':

חוץ מן האדם. כתב הר"ב וכן אם נתנו אבן מסמא כו' ולשון ספרא והיושב על הכלי אין לי אלא בזמן שהוא יושב ונוגע בו. מניין לעשרה מושבות זה ע"ג זה אפילו ע"ג אבן מסמא. ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. הרמב"ם. והא דקתני אפילו ע"ג אבן מסמא. כמו אפילו ע"י אבן מסמא. דהא מיירי שהאבן מסמא ע"ג משכב. ובמשנה ג' פ"ק דכלים כתבתי בשם התוס' דריש פרק דם הנדה שהעתיקו. ועל גביהן אבן מסמא:

כל הנושא. כתב הר"ב באדם קא מיירי דאין לך מטמא במשא בנבלה אלא האדם כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ק דכלים:

כל הנושא ונישא ע"ג נבלה. כך הגי' בס"א והר"ב השמיט ונישא. כמו שהיא הגי' בספר. ומ"מ פי' כלומר וכל אדם הנושא וניתן ע"ג נבלה. ואין כוונתו לפרש הנושא שענינו כמו ניתן. שא"א שתהא כך משמעות הנושא. ועוד דהא כתב דנושא את הנבלה ולא זז כו' טהור עד שיסיטנה. אבל הוסיף וניתן במקום ונישא. שהיה ראוי להיות במשנה. ולשון הר"ב מועתק מפירוש הר"ש. ושם כתוב כלומר וכל האדם הנושא ונישא. ע"כ. והמגיה כך בלשון הר"ב לא הפסיד. והרמב"ם העתיק ג"כ כמו שהוא בס"א. אבל פירושו דחוק דמפרש שאין ענינו אלא כשהאדם מלמעלה והנבלה למטה. שהוא סובר דאם הנבלה למעלה מטמא במשא בלא היסט. ועי' עוד מזה בסוף המשנה:

חוץ מן המסיט. כתב הר"ב דנושא את הנבלה ולא זז ממקומה גם לא כו' עד שיסיטנה. וכן לשון הר"ש וכתב דמדלא קתני גבי משכב נמי חוץ מן המסיט. ש"מ שמטמא בלא מסיט וצריך ליתן טעם מ"ש זה מזה. הא בתרוייהו והנושא כתיב בהו. ושמא משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים. ואילו גבי נבלה תנן בפ"ק דכלים (משנה ב') וחשוכי בגדים במגע ע"כ:

רבי אליעזר אומר אף הנושא. כתב הר"ב בגמרא מפרש בפרק העור והרוטב (סוף חולין דף קכ"ד). הר"ש. ואע"ג דהגי' התם והוא דנישא. וכן העתיק הר"ש. התם אנבלה קאי שתהא נישאת והיינו והוא שנושא שכתב הר"ב שענינו שהאדם נושא הנבלה ובא ואראך דוגמתו בתוס' שאעתיק לקמן בסוף משנה ה':

כל הנושא נמי באדם דומיא דנבלה וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהט"מ:

כל הנושא ונישא ע"ג המת טהור. פי' הר"ב כגון עלי' מפסקת כו' וכ"כ הר"ש ולרבותא דאפילו משום משא שמכביד עליו אינו מטמא לפי שאין במת משום אבן מסמא כדפי' בפרק דלעיל משנה י' והרמב"ם לא פי' בכאן אלא כל הנושא ונישא במת ויש ביניהם דבר המאהיל שהוא חוצץ וכדתנן באהלות. והיינו נמי דבסוף פרק ה' מהט"מ (הלכה י"ד) כתב אהא דהכא בד"א בשלא היתה שם טומאה רצוצה והוא הדבר ג"כ שכתב הר"ב במשנה ו' פרק דלעיל טומאה בוקעת ויורדת שהוא כשהטומאה רצוצה וכדמסיק אח"כ בכה"ג דמפרש לה הכא היינו שאינו רצוצה אלא אהל מפסיק.

חוץ מן המאהיל. דמאהיל בין שהמת תחתיו דמאהיל שנמצא האדם נישא בין שהמת מאהיל על האדם והאדם נושא. נטמא האדם מחמת טומאת אהל. כמו שכתבתי בריש פרק ג' דאהלות:

ואדם בזמן שהוא מסיט. כתב הר"ב אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט טהור וכ"כ הר"ש. ולא פי' הטעם מ"ש במת מבזב. והכא ליכא לתרוצי כמו בנבלה. דטמא מת מטמא בגדים כדתנן בקמא מאהלות. אבל נ"ל דטומאת משא דבמת. לא למדנוהו אלא בק"ו ממשא דבנבלה. כמ"ש בספ"ק דאהלות ולפיכך דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושלא יטמא משאו אלא א"כ הסיט כמו בנבלה וקשה דאמאי לא פליג ר"א. ועיין בסוף משנה ו' ז' והרמב"ם דפירש בנבלה דהא דבעי דמסיט דוקא כשהנבלה תחתיו. ה"נ באדם מפרש כשהאדם נושא המת עליו מתטמא במשא. אמנם כשהאדם נישא ע"ג מת ולא היה מאהיל. שיש ביניהם מחיצה מאהלת. אז לא יטמא אלא אם הסיט: