מסכת זבים - פרק א - משנה ד

מסכת זבים - פרק א - משנה ד

רָאָה אַחַת וְהִפְסִיק כְּדֵי טְבִילָה וְסִפּוּג, וְאַחַר כָּךְ רָאָה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם, אוֹ רָאָה שְׁתַּיִם אוֹ אַחַת מְרֻבָּה כִשְׁתַּיִם, וְהִפְסִיק כְּדֵי טְבִילָה וְסִפּוּג, וְאַחַר כָּךְ רָאָה אַחַת, הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת זבים - פרק א - משנה ד

כדי טבילה וסיפוג. כדי שיטבול ויקנח עצמו אחר טבילה. ופחות משיעור זה, לא הוי הפסק ולא חשיבא אלא ראיה אחת:

או אחת מרובה כשתים. שהיה בין התחלת הראיה לסוף הראיה כדי טבילה וסיפוג, והיה רואה תמיד בלא הפסק:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת זבים - פרק א - משנה ד

או אחת מרובה כשתים. לשון הר"ב שהיה בין התחלת ראייה לסוף הראייה כדי טבילה וספוג. וכן לשון הרמב"ם בחבורו פ"ב מה' מחוסרי כפרה (הלכה י') ומשום דלראייה עצמה אין שיעור ואפילו כ"ש כדתנן במ"ב פ"ה דנדה הלכך אין פוחתין שיעור ההפסק דכ"ש אינו מן השיעור ואפשר ג"כ בין התחלה לסוף ענינו בין משהתחיל עד למה שהוא בסוף ונקט לישנא בין התחלה לסוף כיון שאין להן שיעור דהוי כאילו הם בכלל השיעור עצמו *[ועיין במשנה דלקמן דר"י פליג]: