מסכת אהלות - פרק ז - משנה ה

יָצָא הָרִאשׁוֹן מֵת וְהַשֵּׁנִי חַי, טָהוֹר. הָרִאשׁוֹן חַי וְהַשֵּׁנִי מֵת, טָמֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּשָׁפִיר אֶחָד, טָמֵא. בִּשְׁנֵי שְׁפִירִים, טָהוֹר:

יצא הראשון מת. הולד הראשון יצא מת והולד השני יצא חי:

טהור. השני החי מטומאת מת, אם הוציאו המת מן הבית קודם לידת השני. דבעודו במעי אמו לא נטמא אף על פי שנפתח הקבר, דטהרה בלועה אינה מיטמאה:

הראשון חי והשני מת טמא. ואע״פ שהוציאו החי מן הבית קודם שנולד המת. דמכיון שיצא החי נפתח הקבר ונטמא מיד, דסוף טומאה לצאת:

בשפיר אחד טמא. כלומר אם יצאו שניהם כעין שפיר אחד שיצאו בבת אחת, טמא. שפיר, שליא שהולד נתון בה:

בשני שפירין. כלומר כעין שני שפירין זה אחר זה, אפילו ראשון חי ושני מת, טהור. דסבר ר׳ מאיר אע״פ שנפתח הקבר אין מטמא עד שיצא לאויר העולם. ואין הלכה כר׳ מאיר:

יצא הראשון מת והשני חי טהור. פי' הר"ב טהור השני החי מטומאת מת אם הוציאו המת מן הבית כו'. וכ"פ הר"ש גם הרמב"ם מפרש דטהור וטמא ירצה בו הנולד החי. והקשה הראב"ד בסוף הט"מ [הלכה י"א] דאיך אפשר בראשון מת ושני חי שיהא הולד טהור. והרי האשה טמאה ותטמא את הולד טומאת ערב. והיינו שנים טמאים במת. אדם במת. אדם באדם השני טמא טומאת ערב [כדתנן בפ"ק] ותו לא מידי ועוד טמא ממגע אמו שהיא טמאה טומאת לידה כטומאת נדה הלכך לא אפשר. ע"כ. וכתב עליו הכ"מ דבקושי' שניה איכא למימר דמא טהור דקאמר מטומאת מת. אבל קושיא קמייתא היא חזקה. ואפשר לומר דהב"ע בשהקיפו הרחם בפשוטי כלי עור שאינם מקבלים טומאה שנמצא שלא נגע העובר המת באשה ולא בכלים עכ"ל. וזה דבר זר ורחוק מאד ולא ידעתי למה לא תירץ ג"כ דמאי טהור דקאמר מטומאת שבעה וכלומר שהוא טהור ממגע המת עצמו [*ועיין לקמן] ומה שפי' הראב"ד דטמא וטהור על הבית הראשון נאמר כבר רצה הר"ש ג"כ לפ' כך. אבל דחהו מפני שבתוספתא מפרש דבטומאת ולד איירינן וכתב מהר"ם אע"ג דבפ' בהמה המקשה תנן האשה שמת ולדה במעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה. משום גזרה שמא יוציא ראשו. הכא לא גזרינן דדוקא בחיה שמתעסקת בו חיישינן שמא תגע בו בגילויו משיצא ראשו. והא ליכא למיחש גבי ולד החי. א"נ אפי' אם מטמא אף מה שבפנים כשיצא ראשו ניחא דאיכא למימר הכא מיירי שהחיה יודעת שלא נגע החי במת משיצא ראשו. אבל החיה אפי' אומרת ברי לי שלא נגעתי בו משיצא ראשו. חיישינן דלמא אגב דטרידא דלמא נגעה ולאו אדעתה. ע"כ. ומה שכ' הר"ב דבעודו במעי אמו לא נטמא. אע"פ שנפתח הקבר דטהרה כו'. לשון הר"ש דאין דרך טומאה ליכנס ועוד דטהרה כו':

הראשון חי והשני מת טמא. פי' הר"ב דמכיון שיצא החי נפתח הקבר ונטמא מיד דסוף טומאה לצאת. וכן ל' הר"ש ומשום שלא נתעגל [הראש] כפיקה הוצרך הר"ש לפרש דסוף טומאה לצאת. דכי נתעגל כפיקה פתיחת הקבר מטמא כאילו נולד. אבל הר"ב שמפרש לעיל כפירוש הרמב"ם פתיחת הקבר היינו שיצא לפרוזדור קשיא תרתי. חדא מאי האי דקאמר מכשיצא החי נפתח הקבר דלדידיה היינו יציאתו לפרוזדור. וכי ביציאת החי קא נפיק המת לפרוזדור. ועוד דאי הכי תו לא צריך לטעם דסוף טומאה לצאת. שמכיון שיצא לפרוזדור. כבר טימא הכל כאילו נולד. ולדידיה אין חלוק בין כפיקה ללא כפיקה ולכן לאה"ל להר"ב להעתיק דברי הר"ש. אבל ה"ל לכתוב כפי' הרמב"ם שמפרש שאם החי יצא ראשון. א"א שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם מפני שהוא מתגלגל אחריו כאבן שאין בו רוח חיים כדי להעמיד עצמו. כ"כ בחבורו [שם]. וז"ל בפירושו בנא"י ההפרש בין יציאת החי תחלה או יציאת המת תחלה כו'. הוא שהולד החי ידחה עצמו ויעזור ביציאתו כשהוא שלם וקודם זה יחזיקהו הטבע עד שישלם יצירתו. והמת כבר עזב אותו הטבע ולא החזיקהו. אבל תדחהו כאשר יכבד עליו וינידהו. כמו הדבר המאוס שהטבע משליכו וכאשר יצא הולד ראשון מת הנה נאמר הטבע דחהו. ולא ידחה החי. אבל החזיק בו. ולאחר שיצא מת נתעורר החי ליציאה. ולא נגע במת *)בענין יציאתו. ואם קדם החי היציאה. הנה זה המת יצא אחריו בלי ספק. לפי שהכח לא יחזיקהו. אמנם יצא אצל פתיחת הרחם נמשך לחי ודבק אליו. ולזה יטמאהו אצל היציאה ע"כ. [*וז"ש הרמב"ם משיצא לאויר העולם איכא למשמע מיניה שכל שעודו אפי' בבית החיצון. עדיין בכלל פתיחת הקבר הוא. ובאמת שבמשנתינו דלעיל. אין הכרע לא מפירושו. ולא מחבורו. לפי שלא הזכיר רק יציאה סתם. ויש לפרשו חוץ לפרוזדור ולבית החיצון. או לפרשו חוץ לכל אף חוץ לבית החיצון. אבל ממ"ש שם בחבורו על משנת בהמה המקשה גזירה שמא תגע בו משיצא [חוץ] לפרוזדור. אין לומר שכונתו חוץ לכל. ואף לבית החיצון ושיהיה הבית החיצון אף בכלל פרוזדור כפי' הר"ש וא"כ כר"מ אתיא. וכמו שאכתוב עוד לקמן. ואין הל' כר"מ כדכתב בפי'. ואף בחבורו לא כתב לדברי ר"מ. ולכן העיקר אצלי שסובר כפירש"י דמשיצא לבית החיצון מטמא וזהו חוץ לפרוזדור. והא דכתב הרמב"ם במשנתינו זאת. א"א שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם. איידי דרישא שכתב שם. וז"ל [שם בחיבורו] אם המת יצא ראשון החי טהור. שהרי לא נגע בו משיצא לאויר העולם. והתם צריכא למימרא שאף אם נאמר שבעוד המת בין כותלי הרחם. דהיינו בית החיצון שאז אין החי נדחה והטבע מחזיקו. אבל כשיצא המת יצא החי. ושוב אין הטבע מחזיקו. ויוכל להיות שיגע במת באויר העולם. הלכך אמר שזה אינו. שאם לא נגע בו בעודו בבית החיצון לפי שהטבע החזיקו להחי. הנה כשיצא המת יפול כאבן מבלי עכוב. וא"א שהחי יגע בו כי יש בו רוח חיים. ומעמיד עצמו קצת קצת ומש"ה נמי נקט בסיפא ג"כ שלא יגע בו כו'. משיצא לאויר העולם. אבל אה"נ. דאפי' קודם שיצא לאויר העולם כשנגע בו המת בבית החיצון נטמא ג"כ וזהו כמו כן א"א שלא יגע בו. זהו מה שנ"ל בפי' דברי הרמב"ם. ובזה יש לתמוה על הכ"מ. שלא העיר לפרש יציאת אויר העולם כי היכי דלא תקשה דבריו אהדדי]:

[*בשפיר א' טמא. פי' הר"ב כלומר אם יצאו שניהם כעין שפיר אחד כו'. וכ"פ הר"ש. וטעמא דשפיר אינו מעלה ולא מוריד שאם יצאו בבת אחת אע"פ שיהיו בשני שפירים מ"מ נוגעים זה בזה ואין טעם לומר שהשפירים מפסיקים. ועיין לקמן]:

[*בשני שפירים. פי' הר"ב קסבר ר' מאיר אע"פ כו'. אין מטמא עד שיצא לאויר העולם. וכ"פ הר"ש. ומסיים כרבי ישמעאל דאמר בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ב). וכל אשר יגע על פני השדה (במדבר י״ט:ט״ז) להוציא עובר במעי אשה. ודלא כר"ע דאמר התם עובר במעי אשה טמא דאמר קרא (שם) הנוגע במת בנפש האדם. איזהו מת שבנפשו של אדם הוי אומר עובר שבמעי אשה [פירש"י על פני השדה משמע גילוי. להוציא עובר שהוא טמון. במת בנפש. מת שהוא בתוך נפש אחרת] והשתא כו'. לא צריכינן לאוקמה לההוא דבהמה המקשה בשלא עיגלו ראש כפיקה. דאיכא לאוקמא כרבי ישמעאל וכר"מ ובכל ענין. ע"כ. ומעתה הר"ב שפירש גם כן בבהמה המקשה דכל שלא יצא חון לפרוזדור טהור. וההיא כרבי ישמעאל כמ"ש שם [ד"ה ר"י] וכן לא פי' התם דדוקא כשלא נתעגל כפיקה. וגם בכאן הוא מטמא אף כשלא נתעגל כפיקה. תקשה דאתיא דלא כהלכתא ומאי דוחקיה לאוקמא כר"ע דמטמא מן התורה מגזירת הכתוב. ואדרבה בסוגיא דהתם אמרינן לא תימא ר"ע היא כלומר ולא ר' ישמעאל. וא"ת אשה אמאי טהורה כבר פירש"י הטעם באותה סוגיא דף עב. דחיה טמאה משום דטומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמאה ואשה טהורה משום דמגע בית הסתרים היא. עכ"ל. ולי ק"ק דהא טומאה בבית הסתרים חמירא מבמקום בלוע דבלוע חשיבא כמאן דליתא. ובבית הסתרים יש לה טומאת משא. כדאיתא בהדיא בפרק יוצא דופן (נדה דף מב ע"ב). ולכן נ"ל דמפשטי' דקרא איכא למילף דלא מטמא אלא אחר הנוגע. דכן כתוב והנוגע במת בנפש. משמע אבל הנפש עצמו שהמת בתוכו אינו מתטמא. שהוא כמו שאר טומאות בלועות שאין מטמאות לשבו הם בלועים. כך נ"ל. ויש להתוס' שיטה אחרת בפלוגתא דר"י ור"ע ואין להאריך כאן. ועוד דאפי' כי קא מפרש למתני' כר' ישמעאל אכתי לא ה"ל להר"ב למשתק שם בבהמה המקשה לפרש שהיא כיחידאה ואינה הלכה. אלא ודאי מהא שפיר מוכח שהר"ב מפרש חוץ לפרוזדור בא' משני הפירושים האחרים שכתבתי לפי לשון הרמב"ם. או שהשמיט חוץ בכוון. או שהוא השמטת הסופר וא"כ ר"מ הוא שסובר לחודיה עד שיצא לאויר העולם. ולאו דאתיא כר"י כדברי הר"ש שג' מחלוקות בדבר ר"ע ור"י ור"מ. ועוד נראה בעיני שהר"ב מפני שלא ראה להרמב"ם שפי' כלום בדר"מ. משום כך העתיק לפירושו של הר"ש. אבל לפי דעתי אילו היה דעת הרמב"ם בדר"מ כדפי' הר"ש לא ה"ל למשתק מלפרש דשפיר אחד ושני שפירים לאו דוקא אלא כעין כו'. דכל כי האי צריך לאודועי ולפרושי. אלא ודאי שדעת הרמב"ם בדר"מ כפשטן. דאה"נ דמחלק בין שנולדו שניהם בשפיר אחד דהשתא נגעי בהדדי. ובין שנולדו בשני שפירים. ואע"ג דת"ק אינו מחלק משום דס"ל דשפיר אינו מעלה ולא מוריד. כמ"ש לעיל. ר"מ מצי סבר דשפיר הואיל ואינו מגוף הולד. כי נולדו בשני שפירים הוו השפירים כלבושי'. והוו כי הא דתנן במ"ב דפ"ק. ג' כלים במת וכלים בכלים ואדם בכלים אינו טמא אלא טומאת ערב. ומאי טהור נמי דקאמר ר' מאיר טהור מטומאת ז' וכדתרצתי לעיל לדבריו של הרמב"ם בטהור דת"ק. וכמו דלעיל בדברי ת"ק לא הוצרך הרמב"ם לפרש דטהור מטומאת ז'. ה"נ בדר"מ. ותרווייהו ת"ק ור"מ שניהם לדבר א' נתכונו באמרם טהור. ופלוגתייהו בשפירים. אי הוי הפסקה בנגיעה. אי לא. ואתי השתא נמי שפיר מאי דמקשה הר"ש לפי פירושו. וז"ל ומיהו תימה דקשיא דר"מ אדר"מ דבפרק הלוקח בהמה אמר רבי מאיר כפיקה של שתי [וכלומר לפרש כפיקה דמתני' דלעיל מטמא בפתיחת קבר] [והא] ר"מ אפילו בנפתח הקבר טהורי מטהר עכ"ל ולדידי ניחא ואין כאן שום תימה. דרבי מאיר אינו חולק כלל על ת"ק בענין מתני' דלעיל. ואילו היה דייק הר"ב הכי לא ה"ל מן הצורך לכתוב לפירוש הר"ש כלל. וא"ת ר' ישמעאל מאי איצטריך לקרא דעל פני השדה. הא טומאה בלועה ילפינן לה ממשמעות הכתוב (ויקרא י״א:מ׳) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה כו'. כדמייתי לה הר"ש בסוף מסכת מקואות. כבר הרגישו התוס' [דחולין דף ע"ב ד"ה גזירה] בזה ולפי שיטתם שרמזתי לעיל שיש להם בפלוגתא דר"ע ור"י ניחא אבל לשיטתינו דאליבא דפירש"י מי ניחא. ונ"ל דר"י ס"ל דההיא לא מכרעא דדלמא קרא מיירי דוקא לאחר שנתעכלה דלטהר. וכי לא מוקמינן לכמה וכמה מקראות שלא כמשמען ולהכי איצטריך לקרא דהכא והשתא איגליא לן נמי דההוא [קרא] דוהאוכל מנבלתם. מיירי בכל גווני. ואפי' כי אכל סמוך לשקיעת החמה. נ"ל]: