מסכת שביעית - פרק ד - משנה ז

מֵאֵימָתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית, הַפַּגִּים מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶם פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. בִּחֲלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת:

מאימתי אוכלים פירות האילן בשביעית. משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד ואם אוכלן קודם בישולן היינו הפסד:

הפגים. פגי תאנה כדכתיב (ש״ה ב) התאנה חנטה פגיה:

משהזריחו. האדימו וזהו התחלת בשולן:

אוכל בהם פתו בשדה. אבל ללקט ולהכניס לבית אינו רשאי עד שיגמרו:

בחלו. שגדל הרבה, ודומה לו וגם נפשם בחלה בי (זכריה י״א:ח׳). ובירושלמי יליף לה מדכתיב (ויקרא כ״ה:י״ב-י״ג) תהיה כל תבואתה לאכול וכתיב (שם) מן השדה תאכלו את תבואתה, בשתי תבואות הכתוב מדבר אחת מן הבית ואחת מן השדה:

וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע וכו'. אסיפא קאי ביחלו כונס כו'. כדתנן בפ"ק דמעשרות התאנים משיבחילו וכן כתב הר"ש. ותימה על פירוש הרמב"ם שפירש כשיזריחו הפגים אז יהיו באים לעונת המעשרות. וגירסתו ושאר בוי"ו וכן הגי' בת"כ פ' בהר [*ומפרש וכן כיוצא בהם ר"ל ששאר כל מה שיצמיח באילנות שהזריחו פגיהם] ובחיבורו פרק ה' מהלכות שמיטה כתב ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות: