מסכת שביעית - פרק ד - משנה א

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגָּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת:

בראשונה כדרר שהוא מלקט מחברו את הגס הגס. הכי מפרשא מתניתין בירושלמי בראשונה היו אומרים מלקט אדם בתוך שלו את הגס הגס כדרך שמלקט בשל חבירו בין גסין בין דקין, ואע״ג דעצים ועשבים כשמלקטים אותן מתוך השדה מתקן השדה לזריעה, כשמלקט הגס כלומר העצים והעשבים הגסים ומניח את הדקין תלינן דצריך לעצים הוא ולאו לתקן את הקרקע קעביד, כדרך דתלינן במלקט בשדה חבירו בין דקין ובין גסין דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו ומידע ידיע דלעצים הוא צריך:

משרבו עוברי עבירה. שהיו מלקטין בשדותיהן בין דקים בין גסין והן אומרים בגסים לקטנו:

שלא בטובה. שאין חבירו מחזיק לו טובה דהשתא ודאי לא אתי למלקט הדקין, כיון שאין חבירו מחזיק לו טובה על זה:

ואין צריר לומר שיקצץ להם מזונות. שיאמר לו לקוט משדי היום ואתן לך מזונותיך, דפשיטא דאסור:

בתוך של חבירו. כתב הר"ב דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו ומסיים הר"ש כדשרינן בפרקין דלעיל משנה ו:

שלא בטובה. לשון הר"ב שאין חבירו מחזיק לו טובה. עיין בפרק ד דע"ז משנה ג. ומה שכתבתי שם בס"ד. ומ"ש עוד דהשתא ודאי לא אתי למלקט הדקים וכו'. כ"כ הר"ש משמע דמשרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה כו' כדרך שהי' מלקט מתוך שלו דהיינו דוקא גסין וטעמא דתקנתא דאע"ג דמלקטין שלא בטובה אפ"ה הואיל וזה מלקט בשל זה וזה בשל זה אי מלקטין הדקין נראה כמתקן. ואולי דהיינו דתנן במתני' כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו הגס הגס. משום לאחר התקנה תני. כן ומל' הרמב"ם בחיבורו פ"א נראה דסובר דגם אחר התקנה מלקטין משל חבירו בין גסין בין דקין וטעמא שאסרו בטובה נראה כדי שלא יהא נראה שזה מתקן של חבירו וזה של חבירו: